סמכות נגררת: האם הוועדה המקומית יכולה להפקיע לטובת כביש ארצי? – עו"ד מיכאל דבורין

אחת השאלות המעניינות והפחות מוכרות בדיני ההפקעות נוגעת לגבולות הסמכות של הרשות המפקיעה. חוק התכנון והבניה קובע כי הוועדה המקומית לתכנון ובניה היא הגוף המוסמך להפקיע קרקעות בתחומה ל"צרכים ציבוריים". אך מה קורה כאשר הצורך הציבורי אינו מקומי טהור, אלא משרת מטרה רחבה יותר, ארצית או אזורית, כמו סלילת כביש בין-עירוני או הקמת תחנת רכבת? האם לוועדה המקומית יש סמכות להפקיע קרקע לטובת פרויקט שאינו ביוזמתה, ואשר משרת בעיקר את המדינה כולה?

שאלה זו נדונה בפסיקה, ונקבעה "הלכת הסמכות הנגררת". על פי הלכה זו, כאשר תכנית מתאר ארצית או מחוזית (כמו תמ"א 3, הקובעת את רשת הדרכים הארצית) קובעת תוואי של כביש העובר בתחום שיפוטה של ועדה מקומית מסוימת, ומוסדות התכנון קובעים כי על הוועדה המקומית לאשר תכנית מפורטת ליישום התוואי, אזי לוועדה המקומית קמה הסמכות הנגררת להפקיע את הקרקעות הדרושות לביצוע הפרויקט, גם אם מדובר בפרויקט בעל אופי לאומי.

כפי שהוסבר על ידי פרופ' נמדר במאמריו, הרציונל הוא למנוע מצב של שיתוק תכנוני. אם רק המדינה (באמצעות שר האוצר) הייתה יכולה להפקיע לטובת פרויקטים לאומיים, והוועדה המקומית הייתה יכולה להפקיע רק לצרכים מקומיים, היה נוצר ואקום. "הלכת הסמכות הנגררת" מאפשרת לוועדה המקומית לפעול כ"זרועה הארוכה" של המדינה, ולבצע את ההפקעות הנדרשות בתחומה ליישום תכניות-על.

עם זאת, לסמכות זו יש גם השלכות על בעל הקרקע. לעיתים, קל יותר להתמודד מול ועדה מקומית קטנה מאשר מול גוף ממשלתי גדול כמו נתיבי ישראל. מצד שני, ייתכנו מצבים שבהם הוועדה המקומית עצמה מתנגדת לפרויקט הארצי, כפי שראינו בפרשת עיריית בני ברק נ' הועדה המחוזית, מה שיכול לפתוח פתח לטענות נגד חוקיות ההפקעה.

ההבנה מי היא הרשות המפקיעה בפועל, ומה מקור סמכותה, היא קריטית לבניית אסטרטגיית המאבק הנכונה. יש לבדוק האם ההפקעה נעשית מכוח סמכות ישירה של הוועדה המקומית לצרכים מקומיים, או מכוח סמכותה הנגררת לטובת פרויקט לאומי. לכל מצב יש את הטיעונים המשפטיים המתאימים לו.

המידע במאמר זה הוא כללי ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני. שאלת סמכותה של הרשות המפקיעה היא שאלה משפטית יסודית שיש לבחון בכל תיק. אנו נדע לנתח את מקור הסמכות של הרשות הפועלת נגדכם, ולאתר נקודות תורפה משפטיות שיסייעו במאבקכם.