פינוי בינוי

ההתנגשות בין קדמה לבין זכויות הפרט היא אחד הנושאים הנפיצים ביותר במשפט הישראלי, במיוחד כשהיא מתרחשת בלב ליבן של שכונות המצוקה, שם מקודמים כיום במרץ

ניתוח החלטת ביהמ"ש העליון בעניין סבאח נ' איזקוביץ חושף כיצד בתי המשפט מאבדים סבלנות כלפי דיירים שטענותיהם "כלכליות במהותן", גם כשהסעד המבוקש הוא בלתי הפיך.

אחד החסמים המשמעותיים ביותר, ולעיתים קרובות "שובר השוויון", בקידום פרויקטים של התחדשות עירונית בישראל, הוא סוגיית היטל ההשבחה. במשך שנים, התנהל ויכוח משפטי ושמאי סוער

עולם הנדל"ן, ובפרט תחום ההתחדשות העירונית, רווי בהבטחות. יזמים, המבקשים להניע פרויקטים מורכבים של פינוי-בינוי, מנהלים משא ומתן מול עשרות בעלי דירות, כאשר כל אחד

פסק דין חשוב שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עש"א 26306-06-24) מהווה אבן דרך נוספת בהבנת גבולות הסמכות והכלים המשפטיים העומדים לרשות בעלי דירות ויזמים

עולם ההתחדשות העירונית, על שלל פרוייקטי התמ"א 38 והפינוי-בינוי, הוא כר פורה לא רק לבניינים חדשים ודירות משופרות, אלא גם לסכסוכים משפטיים מורכבים. אחד האתגרים

התחדשות עירונית (ובפרט מיזמי "פינוי-בינוי"), הפכה בשנים האחרונות לאחד ממנועי הצמיחה המרכזיים של ענף הנדל"ן בישראל. פרויקטים אלו טומנים בחובם הבטחה אדירה: שדרוג תשתיות, מיגון

בשיח הציבורי והמשפטי על התחדשות עירונית, רוב תשומת הלב מופנית לבעלי הדירות. אולם, בבניינים ישנים רבים מתגוררים גם דיירים שאינם בעלים – שוכרים בשכירות חופשית,

תביעת "הדייר הסרבן" הפכה לכלי מרכזי בארגז הכלים המשפטי לקידום פרויקטים של התחדשות עירונית. אולם, בעוד שהחוק נועד במקורו להתמודד עם סרבנות קלאסית שמקורה בסחטנות

שוק ההתחדשות העירונית בישראל הוא זירה תחרותית ותוססת. יזמים רבים מתחרים על ליבם ועל חתימתם של בעלי הדירות, במטרה להוביל פרויקטים רווחיים של פינוי ובינוי