שורשי חוק הירושה: מדוע "זוכה" אינו "יורש" ומאין הגיעה השאיפה ל"חוק ישראלי מקורי"? – עו"ד מיכאל דבורין

לכל חוק יש סיפור. מאחורי הסעיפים היבשים וההוראות הטכניות, מסתתרים עולם שלם של ערכים, פילוסופיה, היסטוריה ומאבקים תרבותיים. חוק הירושה, התשכ"ה-1965, אינו יוצא דופן. הוא אינו רק אוסף של כללים לחלוקת רכוש; הוא מסמך מכונן, המבטא את שאיפתה של המדינה הצעירה ליצור שיטת משפט עצמאית, מודרנית, אך כזו שנטועה עמוק במורשתה. הבנת הרקע לעיצובו, השאיפה ליצור "חוק מקורי" ישראלי והבחירות הטרמינולוגיות שנעשו בו – כמו ההבחנה המעניינת בין "יורש" ל"זוכה" – מעניקה לנו פרספקטיבה רחבה ועשירה יותר על עקרונות היסוד המנחים את דיני הירושה בישראל עד היום, ומסייעת לנו להבין את ה"נשמה" של החוק.

השאיפה לחוק ישראלי מקורי: התנתקות מהמורשת העות'מאנית והמנדטורית

כאשר קמה מדינת ישראל, מערכת המשפט שלה הייתה טלאי על גבי טלאי – פסיפס של חוקים עות'מאניים, חקיקה מנדטורית בריטית, ודין דתי שחל בענייני המעמד האישי. בתחום דיני הירושה, כמו בתחומים אחרים, הייתה שאיפה עזה מצד האבות המייסדים של המשפט הישראלי ליצור חוק אזרחי, מודרני, אך כזה שיהיה "ישראלי" באופיו ובעל זיקה למורשת המשפטית והתרבותית היהודית. כפי שעולה מדיוני הכנסת שליוו את חקיקת החוק, המחוקקים לא רצו להעתיק באופן עיוור חוק אנגלי או קונטיננטלי, אלא ליצור יצירה מקורית, שתתאים לאופייה של החברה הישראלית המתגבשת.

הבחנה סמנטית עם משמעות תרבותית: "יורשים" מול "זוכים"

אחת הדוגמאות המובהקות והמרתקות ביותר לשאיפה זו היא הבחירה במינוחים. סעיף 2 לחוק קובע: "היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה; הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה". מדוע החוק מבחין בין שני המונחים? מדוע לא לקרוא לכולם פשוט "יורשים"?

התשובה, נעוצה בהשראה ישירה מהמשפט העברי. בהלכה היהודית, ישנה הבחנה מהותית בין שני המושגים:

"יורשים": מונח זה מתאר את מי שמקבל את הנחלה מכוח הדין, כלומר, מכוח קשר דם וסדר הירושה הטבעי שקבעה התורה. הירושה נתפסת כהמשכיות טבעית ואורגנית של השושלת המשפחתית, כמעט כחוק טבע.

"זוכים": מונח זה, לעומת זאת, מתאר את מי שמקבל רכוש מכוח צוואה. הזכייה בצוואה אינה נתפסת כירושה טבעית, אלא קרובה יותר במהותה לקבלת "מתנה לאחר מיתה". המצווה בוחר באופן אקטיבי להעניק ולהעביר את רכושו לאדם מסוים, והלה זוכה ברכוש מכוח רצונו החופשי של המעניק.

אף שבחוק הירושה המודרני כמעט ואין הבדל מעשי בתוצאה הסופית בין להיות "יורש על פי דין" לבין "זוכה על פי צוואה", עצם הבחירה הטרמינולוגית הכפולה הזו היא הצהרתית. היא מעידה על כבוד למסורת ועל רצון ליצור גשר בין העבר למורשת המשפטית הישראלית המתחדשת. היא משקפת את ההבנה הפילוסופית העמוקה, שזכייה מכוח בחירה אישית ומודעת של המצווה שונה במהותה מזכייה מכוח הסדר ברירת המחדל הכללי של החוק.

מה אנו יכולים ללמוד מכך היום? פרשנות ברוח החוק

מדוע הבנה היסטורית זו חשובה לנו כיום? משום שהיא מסייעת לנו להבין את "רוח החוק" ואת הערכים העומדים בבסיסו. היא מסבירה, למשל, מדוע עקרון-העל של "מצווה לקיים דברי המת" הוא כה מרכזי ודומיננטי בפסיקת בתי המשפט. הוא נתפס לא רק ככלל משפטי טכני, אלא כערך תרבותי עמוק המקדש את האוטונומיה של הפרט ואת חופש הבחירה שלו. כפי שנקבע בע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, בית המשפט יכבד את רצונו של אדם בצוואתו, "ויהא רצונו שרירותי, בלתי סביר, מקפח אף אכזרי ככל שיהיה". הבנת הרקע ההיסטורי והפילוסופי מעניקה עומק נוסף לפרשנות החוק על ידי בתי המשפט גם כיום, ומסבירה את נטייתם העקבית להעדיף את רצונו הסובייקטיבי של המצווה, כפי שבא לידי ביטוי בצוואתו, על פני כל הסדר אחר.

לסיכום חוק הירושה הוא הרבה יותר מאוסף של סעיפים. הוא מסמך היסטורי-תרבותי המשקף את הדיאלוג המתמיד בין מסורת לקדמה, בין רצון הפרט להסדר הכללי, ובין המשפט העברי למשפט האזרחי. הבחירות שנעשו על ידי המחוקק הישראלי לפני למעלה מחמישים שנה ממשיכות להדהד בפסיקה ובפרשנות הניתנת לחוק עד ימינו, ומדגישות את המקום המרכזי של כבוד האדם וחופש הבחירה שלו בעיצוב מורשתו.

המידע במאמר זה כללי ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי. אנו במשרדנו מאמינים כי הבנה עמוקה של שורשי החוק ושל הפילוסופיה העומדת בבסיסו, היא המפתח למתן ייעוץ משפטי איכותי, יצירתי ומדויק. צרו קשר לייעוץ.