אחריות הבורר וחובותיו: בין חסינות לתביעה – עו"ד מיכאל דבורין

תפקידו של הבורר הינו תפקיד מעין-שיפוטי. ככזה, הוא נהנה מחסינות רחבה מפני תביעות נזיקין בגין פעולותיו במסגרת הבוררות, חסינות החיונית להבטחת עצמאותו ויכולתו להכריע בסכסוכים ללא מורא. עם זאת, החסינות אינה מוחלטת. חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, מטיל על הבורר חובות מהותיות של נאמנות וגילוי, וקובע מנגנון ייחודי לתביעה נגדו במקרה של הפרתן.

מאמר זה ינתח את מערכת האיזונים העדינה שבין חסינות הבורר לבין אחריותו. נבחן את אמות המידה להתנהגותו של הבורר, את חובת הגילוי המוטלת עליו, ואת העילה הייחודית לתביעה נגדו בגין "מעילה באמון", כפי שהיא מתפרשת בפסיקת בתי המשפט.

1. מעמדו המעין-שיפוטי של הבורר וחסינותו

הפסיקה רואה בבורר "אדם הממלא תפקיד שיפוטי", ודורשת ממנו לעמוד באמות מידה של התנהגות הזהות לאלו של שופט. כפי שנקבע בפסק הדין בעניין עו"ד ירון יטיב נ' אהרן טוריקשווילי (ת"א 35417-08-10), בית המשפט העליון קבע "דין אחד לאמות המידה להתנהגותו של השופט ולהתנהגותו של הבורר". מעמד זה הוא המקור לחסינותו של הבורר מפני תביעות רשלנות, בדומה לחסינות המוענקת לשופטים, על מנת שיוכלו למלא את תפקידם ללא חשש מתמיד מפני תביעות אישיות.

2. חובת הנאמנות והעילה בגין "מעילה באמון"

כאיזון לחסינות הרחבה, קובע סעיף 30 לחוק הבוררות כי "בורר שהסכים למינויו חייב לנהוג כלפי בעלי-הדין בנאמנות; מעל הבורר באמון שניתן בו, זכאי הנפגע, נוסף על כל תרופה לפי חוק זה, לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה".

פסק הדין בעניין יטיב נ' טוריקשווילי מהווה ניתוח מעמיק של סעיף זה. בית המשפט הבהיר כי סעיף 30 יצר עילת תביעה ייחודית, שאינה נזיקית אלא חוזית במהותה. עילה זו אינה עוסקת בטעויות בשיקול דעת או ברשלנות, אלא ב"מעילה באמון" – הפרה של חובת הנאמנות המהותית של הבורר כלפי הצדדים. בית המשפט קבע כי "חוק הבוררות הוא שהקים את המסד המשפטי לתביעת פיצויים נגד הבורר", וזאת כחריג לחסינותו הכללית. נקבע כי עילה זו "מתייחסת לעצם מהות תפקידו כבורר, תפקיד שבמהותו מצוי בלב ליבו של הליך הבוררות ועולה בבחינת 'ענייני הבוררות'".

עוד קבע בית המשפט באותו עניין קביעה שיפוטית חשובה: תביעה לפי סעיף 30 לחוק תידון בסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי, ללא קשר לסכום הנתבע. זאת, מאחר שמדובר ב"עניין בוררות" מובהק, שהמחוקק ייחד את הדיון בו לערכאה הגבוהה יותר, בשל חשיבות הנושא והשלכותיו על מוסד הבוררות כולו.

3. חובת הגילוי וניגוד עניינים

חובת הנאמנות של הבורר כוללת בחובה חובה אקטיבית וחשובה – חובת הגילוי. על הבורר לחשוף בפני הצדדים, מיוזמתו, כל קשר או עניין, אישי או מקצועי, ישיר או עקיף, שיש לו עם מי מהצדדים, באי כוחם או נושא הבוררות. מטרת חובת הגילוי היא לאפשר לצדדים לשקול את מינוי הבורר בידיעה מלאה של כל הנתונים, ולמנוע מצב של ניגוד עניינים או מראית עין של משוא פנים.

פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין אלרוב נדל"ן ומלונאות בע"מ נ' Hilton International Co. (רע"א 7088/11) עסק בהרחבה בסוגיה זו. במקרה זה, התגלה לאחר מתן פסק הבוררות כי שותף במשרדו של הבורר העניק שירותים משפטיים לצד שלישי, בקשר לעסקה בינלאומית לרכישת רשת הילטון, שהייתה צד לבוררות.

בית המשפט העליון, הגם שהכיר בחשיבותה של חובת הגילוי, דחה את הבקשה לביטול הפסק. נקבע כי לא כל קשר, ובוודאי לא קשר עקיף, מקים עילה לפסילת בורר או לביטול פסק. יש להוכיח "חשש ממשי למשוא פנים". בית המשפט התייחס למציאות בקהילה המשפטית והעסקית הקטנה בישראל, בה "רבים מאוד… מכירים אלה את אלה", וקבע כי יש לבחון כל מקרה לגופו. עם זאת, הודגש כי "כל המרבה בגילוי הרי זה משובח", וכי על הבורר לגלות גם קשרים הנראים לו גבוליים, כדי למנוע טענות עתידיות.

נקבע כי העלאת טענת פסלות לאחר מתן הפסק, ובמיוחד כאשר תוצאתו אינה לשביעות רצון הטוען, מחייבת רף הוכחה גבוה במיוחד, ובית המשפט ידקדק בבחינת קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. במקרה של אלרוב, נקבע כי הקשר היה עקיף ורחוק, והוא "אינו מעלה אותו חשש ממשי למשוא פנים, ואף אין הוא נכנס לגדר אותם מקרים נדירים בהם הפגיעה במראית פני הצדק מצדיקה העברת בורר מתפקידו, לא כל שכן ביטול פסק הבוררות שנתן".

סיכום

הדין והפסיקה בישראל יצרו מערכת מאוזנת של חובות, זכויות וחסינויות החלה על הבורר. מחד, ניתנת לו הגנה רחבה מפני תביעות, המאפשרת לו לפעול באופן עצמאי ומקצועי. מאידך, מוטלות עליו חובות נאמנות וגילוי מחמירות, שהפרתן עלולה להוביל לא רק לפסילתו או לביטול פסקו, אלא גם לחבות אישית בפיצויים. איזון זה חיוני לשמירה על אמון הציבור במוסד הבוררות, ולהבטחת קיומם של הליכים הוגנים, שקופים וצודקים.

האמור במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי.