היקף סמכות הבורר והשלכות החריגה ממנה – עו"ד מיכאל דבורין

אחד מעקרונות היסוד של מוסד הבוררות הוא היותה הליך וולונטרי, המושתת על הסכמתם החופשית של הצדדים. הסכמה זו, המעוגנת בהסכם הבוררות, היא המקור הבלעדי לסמכותו של הבורר. היא תוחמת את גבולות הגזרה של הדיון, מגדירה את הסכסוך שיוכרע, ולעיתים אף את הסעדים שהבורר מוסמך להעניק. חריגה של בורר ממסגרת הסמכות שהוקנתה לו מהווה פגם מהותי בהליך, הפוגע באוטונומיית הרצון של הצדדים ועשוי להוביל לביטול פסק הבוררות, כולו או חלקו, מכוח העילה הקבועה בסעיף 24(3) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968.

הפסיקה הישראלית נדרשה לא אחת לסוגיית היקף סמכותו של הבורר, תוך שהיא מנסה לאזן בין הצורך להעניק לבורר מרחב תמרון מספיק כדי להכריע בסכסוך באופן יעיל וצודק, לבין החובה להקפיד על כך שההכרעה תישאר במסגרת המוסכמות. מאמר זה ינתח את גישתו של בית המשפט לסוגיה זו, תוך התמקדות בשאלות כגון: כיצד נקבע היקף הסמכות? מתי תיחשב פסיקתו של בורר כחורגת מסמכותו? ומהן התוצאות המשפטיות של חריגה כאמור, לרבות האפשרות לביטול חלקי של הפסק?

קביעת היקף הסמכות: הסכם הבוררות כ"חוקת" ההליך

המסמך המכונן הקובע את סמכות הבורר הוא הסכם הבוררות. בתי המשפט נוטים לפרש את תניית הבוררות באופן רחב, מתוך מגמה לקיים את הסכמת הצדדים ולהעביר את מכלול הסכסוך להכרעת הבורר. עם זאת, כאשר ההסכם מגדיר באופן ברור ומצומצם את נושא הבוררות, הבורר כבול להגדרה זו.

פסק הדין בעניין ווי.בי.אן – שווק מכונות בע"מ נ' תעשיות מתכת לייזר אל.פי.סי בע"מ (הפ"ב 12690-12-11) מדגים זאת היטב. הצדדים חתמו על הסכם בו נקבע כי "באם תתעורר מחלוקת באשר להשלמת או אי השלמת העבודות ו/או בנוגע לאיכותן ותקינותן, ימסרו הצדדים את ההכרעה בעניין זה למהנדס בורר". חרף הגדרה ממוקדת זו, הבורר קבע בפסקו כי דין ההסכם כולו להתבטל והורה על השבת כספים. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה לביטול הפסק, בקובעו כי סמכותו של הבורר הוגבלה במפורש לשאלות טכניות של ביצוע העבודות, ולא כללה סמכות לדון בתוקפו של ההסכם. נפסק כי "פסיקתו בנושא ביטול ההסכם, מהווה חריגה מהסמכות שהוקנתה לו" וכי קביעתו זו "אינו נובע באופן ישיר וטבעי… ומהסעדים שהתבקשו על ידי הצדדים. קביעתו זו של הבורר יש לראות בה סעד עצמאי חדש עליו החליט הבורר מיוזמתו תוך חריגה מסמכות".

לעומת זאת, בפסק הדין מרדכי אביב, מפעלי בניה בע"מ נ' הרב שמואל נחם ואח' (ה"ב 7293-02-12), נדחתה טענה דומה לחריגה מסמכות. חברת הבנייה טענה כי הבורר היה מוסמך רק להורות על ביצוע תיקונים בדירות, אך חרג מסמכותו כשפסק פיצוי כספי. בית המשפט בחן את הסכם הבוררות וכתבי הטענות שהוגשו לבורר ומצא כי הסכם הבוררות עצמו היה כללי ולא הגביל את סוג הסעדים, וחשוב מכך, כתב התביעה שהגישו הדיירים לבורר כלל במפורש סעד חלופי של פיצוי כספי. על כן, קבע בית המשפט כי "לא יהיה זה מדויק לסבור כי בהליך בוררות, כתבי הטענות המוגשים לבורר הם המגדירים את היקף הסכסוך… בראש ובראשונה יש להתייחס להסכם הבוררות". מכיוון שההסכם היה רחב וכתב התביעה כלל סעד כספי, פסיקת הפיצוי לא היוותה חריגה מסמכות.

פסיקות אלו מדגישות כי בעוד שהסכם הבוררות הוא המקור הראשוני לסמכות, גם לכתבי הטענות שהצדדים מגישים לבורר יש משקל בפרשנות היקף הסמכות, במיוחד כאשר הסכם הבוררות עצמו מנוסח באופן כללי.

חריגה מסמכות בסעד הנפסק

חריגה מסמכות אינה מתבטאת רק בדיון בנושאים שלא הועברו להכרעת הבורר, אלא גם במתן סעדים שהבורר לא הוסמך להעניק. בפסק הדין יונגר ואח' נ' קוק (ה"ב 9967-04-09) נטען כי הבוררת חרגה מסמכותה כאשר פסקה פיצוי בגין עוגמת נפש בנוסף לפיצויים אחרים. בית המשפט דחה טענה זו, בציינו כי הסכם הבוררות העניק לבוררת סמכות רחבה במיוחד, ופטר אותה מכפיפות לדין המהותי. נקבע כי: "בסעיף 3 שבו הוסכם כי 'הבוררות לא תהא כפופה להוראות הדין המהותי וכן הוסכם כי הבוררת תהא מוסמכת לדון גם על דרך הפשרה ועל סמך ידיעות אישיות'". במצב דברים זה, כאשר לבורר שיקול דעת רחב, בית המשפט יירתע מלהתערב בסוג הסעדים שנפסקו.

אי-הכרעה באחד העניינים שנמסרו להכרעה

הצד השני של מטבע החריגה מסמכות הוא המצב ההפוך, בו הבורר נמנע מלהכריע בסוגיה שנמסרה להכרעתו. עילה זו, המנויה בסעיף 24(5) לחוק, נועדה להבטיח כי פסק הבוררות אכן יסיים את הסכסוך במלואו. בפסק הדין בעניין פלוני נ' אלמוני (הפ"ב 8893/08), קיבל בית המשפט את טענת המבקש כי הבוררים לא הכריעו בתביעתו לפיצוי בגין תקיפה, שהייתה חלק מהסכסוך שנמסר לבוררות. בפסק הבוררות עצמו נכתב: "לגבי יתר התביעות, ייתן ביה"ד את החלטתו בעזרת השם". בית המשפט קבע כי "הבוררים אכן לא הכריעו בנושא זה אך אינני חושבת כי זוהי סיבה לבטל את הפסק כולו". בהתאם לסמכותו לפי סעיף 26(ב) לחוק, בית המשפט לא ביטל את הפסק כולו, אלא החזיר את הנושא שלא הוכרע להשלמה על ידי הבוררים.

התוצאה של חריגה מסמכות: ביטול מלא או חלקי?

החוק מקנה לבית המשפט גמישות רבה בבואו לטפל בפסק בוררות הנגוע בחריגה מסמכות. סעיף 26(ב) מנחה את בית המשפט שלא לבטל את הפסק כולו, "אם ניתן לבטלו בחלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר". עיקרון זה, המכונה לעיתים "כלל העיפרון הכחול", נועד לשמר את החלקים התקינים של הפסק ולמנוע את הצורך בקיום הליך בוררות חדש ומלא.

בפסק הדין בעניין ווי.בי.אן, לאחר שקבע כי הבורר חרג מסמכותו בביטול ההסכם, בחן בית המשפט אם ניתן להפריד חלק זה משאר הפסק. הוא הגיע למסקנה שלא ניתן לעשות כן, שכן כל יתר הסעיפים האופרטיביים בפסק, שעסקו בהשבת כספים, היו "פועל יוצא של ההחלטה בדבר ביטול ההסכם". לפיכך, הורה בית המשפט על ביטול הפסק כולו ועל השבת המחלוקת לבורר על מנת שיפסוק בה בהתאם לסמכותו המקורית.

גם בפסק הדין בעניין פלוני נ' אלמוני יישם בית המשפט את עקרון ההפרדה, אך באופן אחר. כפי שצוין, הוא ביטל את הקביעות בפסק שחרגו מסמכות הבוררים או שנגדו את תקנת הציבור, והחזיר להשלמתם את הנושא שלא הוכרע, תוך שהוא מותיר על כנם את יתר חלקי הפסק.

סיכום

סוגיית סמכות הבורר עומדת בלב המתח שבין כיבוד אוטונומיית הצדדים לבין הצורך בפיקוח שיפוטי. הפסיקה מראה כי בתי המשפט מקפידים על כך שהבורר יפעל אך ורק בגבולות שהתוו לו הצדדים. חריגה מגבולות אלה, בין אם בהרחבת יתר של הדיון ובין אם בהימנעות מהכרעה, מהווה פגם שיצדיק התערבות שיפוטית. עם זאת, ההתערבות תהיה מידתית ככל הניתן, במטרה לתקן את הפגם תוך שמירה על עיקר הכרעתו של הבורר. עבור צדדים לבוררות ועורכי דינם, הלקח ברור: יש להקדיש מחשבה מעמיקה לניסוח הסכם הבוררות ולהגדרת הסכסוך, שכן אלה הם שיקבעו את מסלולו ותוצאותיו של ההליך כולו.

האמור במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי.