הליכי בוררות מיוחדים: בוררות בסכסוכי ספורט ובוררות מכוח הפניית בית משפט – עו"ד מיכאל דבורין

חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, קובע את המסגרת הכללית להליכי בוררות בישראל. עם זאת, קיימים בחקיקה הסדרים ספציפיים המסדירים הליכי בוררות בתחומים מסוימים או בנסיבות מיוחדות. הליכים אלה מתאפיינים בכללים ייחודיים המשקפים את צרכיו של אותו תחום.

מאמר זה יתמקד בשני סוגים של הליכי בוררות מיוחדים, כפי שהם עולים מן הפסיקה שהוצגה: בוררות סטטוטורית-כפויה בסכסוכי ספורט מכוח חוק הספורט, ובוררות שמקורה בהפניית סכסוך על ידי בית משפט. נבחן את המאפיינים, הכללים והאתגרים של כל אחד מההליכים, ואת האופן בו בתי המשפט מפקחים על תקינותם.

1. בוררות חובה בסכסוכי ספורט

חוק הספורט, התשמ"ח-1988, קובע מנגנון ייחודי ובלעדי ליישוב סכסוכים הקשורים לפעילות ספורטיבית. סעיף 11 לחוק מעניק ל"מוסדות השיפוט הפנימיים" של איגודי הספורט, ובכללם מוסדות הבוררות, "סמכות בלעדית לדון ולהחליט בעניינים הקשורים לפעילות במסגרת התאחדות או איגוד". מדובר בבוררות חובה, אשר הצדדים (ספורטאים, אגודות, איגודים) כפופים לה מכוח החוק, ולא רק מכוח הסכם פרטי.

פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין אמיר כץ נ' איגוד הכדורסל בישראל (רע"א 180/07) מבהיר את היקפה הרחב של סמכות זו. בית המשפט קבע כי יש לפרש את סמכות מוסדות הבוררות הפנימיים "על דרך ההרחבה", וכי היא חלה על "כל סכסוך הנובע מן היחסים החוזיים שבין הצדדים, לרבות סכסוך נזיקי". באותו מקרה, נדחתה טענתו של שחקן כדורסל כי תביעתו נגד האיגוד, שעילתה רשלנות ואי-עריכת ביטוח, צריכה להתברר בבית משפט. נקבע כי גם תביעה נזיקית כזו "סומכת עצמה על היחסים החוזיים שבין המבקש לקבוצתו ולפיכך עונה על דרישות…התקנון" של מוסד הבוררות.

באופן דומה, בפסק הדין בעניין קשר ספורט בע"מ (מועדון כדורגל מכבי חיפה) נ' ליאור רפאילוב (ת"ק 17273-07-12), עוכבו ההליכים בתביעה שהגיש שחקן כדורגל נגד קבוצתו בנוגע לחלקו בתמורת מכירתו לקבוצה בחו"ל. בית המשפט קבע כי מדובר באופן מובהק ב"סכסוך הנוגע ליחסים החוזיים", ולפיכך הוא מצוי בסמכותו הבלעדית של המוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל.

הפסיקה מבטאת מדיניות שיפוטית ברורה, המכירה במומחיותם של גופי השיפוט הפנימיים בעולם הספורט, ומאפשרת להם לנהל את ענייניהם באופן אוטונומי, מהיר ויעיל.

2. בוררות מכוח הפניית בית משפט – סמכויות ומגבלות

בתי המשפט רשאים, בהסכמת הצדדים, להעביר תביעה המתנהלת בפניהם להכרעת בורר. במקרה כזה, מקור סמכותו של הבורר הוא כפול: הסכמת הצדדים והחלטת בית המשפט. ואולם, כאשר ההפניה נעשית מבית המשפט לתביעות קטנות, חלים כללים מיוחדים ונוקשים, שנועדו לשמור על אופיו של הליך התביעות הקטנות כדיון מהיר וזול.

סעיף 65 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע שני תנאים מרכזיים להפניית תביעה קטנה לבוררות: ראשית, הבורר חייב להסכים לדון בתביעה "בלי לקבל שכר מן הצדדים". שנית, על פסק הבוררות שיינתן לא ניתן לערער או לבקש את ביטולו – דינו כדין פסק דין סופי של בית המשפט לתביעות קטנות.

פסק הדין בעניין עו"ד יחיאל סלוק נ' יעל ר.ל. (ה"ב 26610-08-13), מדגים את התוצאה החמורה של אי-עמידה בתנאים אלה. במקרה זה, בית המשפט לתביעות קטנות הפנה את הצדדים לבוררת שמונתה על ידי לשכת עורכי הדין. הבוררת החתימה את הצדדים על הסכם בוררות שכלל התחייבות לתשלום שכר טרחה, ובסופו של דבר אף חייבה את המבקשת בתשלום שכרה. בית המשפט המחוזי קבע כי "העברת הסכסוך…לבירור במסגרת בוררות הייתה נטולת סמכות, ומשכך בטל ומבוטל גם פסק הבוררות שניתן במסגרת זו". נקבע כי הסכמת הבורר לדון ללא שכר היא "תנאי מוקדם" להקניית הסמכות, והעדרה שומט את הבסיס מתחת להליך כולו.

סוגיה נוספת הקשורה להפניית בית משפט היא שאלת הסמכות העניינית להמשך הטיפול בתיק. פסק הדין בעניין מזל קליט נ' אתרים חברה לבנייה ונכסים בע"מ (רע"ב 23004-04-13) הבהיר כי בית המשפט שהפנה את התיק לבוררות הוא זה ששומר על סמכותו לדון בכל הבקשות הקשורות לאותו הליך, לרבות בקשות לאישור הפסק או בקשות רשות ערעור (ככל שקיימת זכות כזו בהסכם).

סיכום

הדוגמאות של בוררות בספורט ובוררות מכוח הפניית בית משפט ממחישות את הגיוון והגמישות של מוסד הבוררות. בעוד שבסכסוכי ספורט, המחוקק יצר מנגנון בוררות-חובה מתוך הכרה בצורך במומחיות ובאוטונומיה של התחום, הרי שבהפניית תיקים מבתי משפט, ובמיוחד מבתי משפט לתביעות קטנות, המטרה היא ייעול ופישוט ההליך עבור האזרח. עם זאת, הפסיקה מבהירה כי גם בגמישות זו ישנם כללים ברורים. מקור סמכותו של הבורר – בין אם בחוק ספציפי ובין אם בהחלטת הפניה של בית משפט – הוא הקובע את כללי המשחק, והקפדה על כללים אלו היא תנאי לתוקפו של פסק הבוררות.