כללי הצדק הטבעי בבוררות – הזכות להליך הוגן מעבר לפורמליות – עו"ד מיכאל דבורין

אחד היתרונות המרכזיים של הליך הבוררות הוא גמישותו והיעדר כפיפותו לסדרי דין ודיני ראיות נוקשים הנהוגים בבתי המשפט. גמישות זו מאפשרת ניהול הליך יעיל, מהיר ומותאם לצרכי הצדדים. ואולם, החירות הפרוצדורלית אינה מוחלטת. על הבורר, ככל גוף מעין-שיפוטי, חלה החובה לנהל את ההליך בהתאם לכללי הצדק הטבעי. עקרונות יסוד אלה, ובראשם זכות הטיעון – הזכות של כל צד להשמיע את טענותיו ולהביא את ראיותיו – והחובה להימנע ממשוא פנים, מהווים רשת ביטחון דיונית המבטיחה את הגינות ההליך. הפרתם עלולה להוות עילה לביטול פסק הבוררות.

מאמר זה יבחן כיצד בתי המשפט מפרשים ומיישמים את כללי הצדק הטבעי בהקשר של הליכי בוררות. נדון בעילה המרכזית של אי-מתן הזדמנות נאותה לטעון טענות (סעיף 24(4) לחוק הבוררות), נבחן מקרים בהם התנהלות הבורר הובילה לביטול הפסק, ונעמוד על המתח שבין הצורך בהליך גמיש לבין החובה להבטיח הליך צודק והוגן.

זכות הטיעון: לב ליבו של ההליך ההוגן

הזכות להישמע היא אולי הבסיסית והחשובה ביותר מבין כללי הצדק הטבעי. בבוררות, זכות זו מתבטאת באפשרות של כל צד להציג את מלוא טיעוניו, להביא עדים וראיות לתמיכה בגרסתו, לחקור את עדי הצד שכנגד ולהגיב לראיותיו. פגיעה בזכות זו, גם אם נעשתה בתום לב ומתוך רצון לייעל את ההליך, עלולה להוות פגם היורד לשורשו של פסק הבוררות.

בפסק הדין בעניין אילן מלכה נ' דרור ישראלי (ה"ב 41250-04-10) ביטל בית המשפט פסק בוררות בדיוק מטעם זה. הבורר, רואה חשבון במקצועו, קיים ישיבת הוכחות ראשונית אחת בה חקר בעצמו את אחד הצדדים. לאחר מכן, על אף שהבטיח לקיים ישיבות נוספות לשמיעת עדים וחקירות נגדיות, הוא הוציא במפתיע פסק דין סופי. בית המשפט קבע כי "בעצם מתן פסק הדין באופן פתאומי ומפתיע… פגע הבורר בזכות הטיעון של הנתבע (ישראלי) וזאת באופן בוטה וקיצוני". הודגש כי על אף שהבורר פטור מסדרי הדין, אין הוא משוחרר מכללי הצדק הטבעי, המחייבים מתן הזדמנות מלאה לכל צד להציג את עניינו.

באופן דומה, בפסק הדין אגודת השוחטים בת"א נ' יוסף כהן (ה"ב 61251-05-13) בוטל פסק בוררות לאחר שבית הדין הרבני פסק פיצויים על בסיס רכיבי שכר מסוימים מבלי שקיים דיון בנושא ומבלי שאיפשר לאגודה להביא ראיות מטעמה. בית המשפט קבע כי "טענת המבקשת… לפיה לא ניתן לה יומה בשאלת גובה השכר – לא נסתרה, ומשכך לא ניתן אלא להורות על בטלותו של פסק הבוררות". שני המקרים מדגישים כי החתירה ליעילות אינה יכולה לבוא על חשבון זכותם המהותית של הצדדים להליך הוגן.

ניהול ההליך והזכות להבאת ראיות

פגיעה בזכות הטיעון אינה מתבטאת רק במניעה מוחלטת של הצגת טיעונים, אלא גם בהחלטות דיוניות של הבורר המונעות מצד להביא ראיות חיוניות להוכחת טענותיו. בפסק הדין בעניין מרדכי גוליברודה נ' בנימין גלנטר (ה"ב 54242-04-15) נטען כי הבוררים לא אפשרו למבקש להציג מסמכים חיוניים ולזמן עדים. בית המשפט דחה את הבקשה לביטול לאחר שמצא כי טענה זו אינה נכונה עובדתית; העדים זומנו והעידו, ורוב המסמכים הוצגו. באשר למסמכים שלא הוצגו, קבע בית המשפט כי הם לא היו רלוונטיים להכרעה בסכסוך, ולכן סירוב הבורר לדרוש את הצגתם לא פגע בזכויות המבקש.

בית המשפט חזר והדגיש את הפרשנות המצמצמת של עילת הביטול: "כדי להביא לביטול של פסק בוררות בעילה לפי סעיף 24(4) לחוק… יש להראות שהבורר דחה בקשה להבאת ראיות רלוונטיות שהיה בהן כדי להשפיע על פסק הבורר, וסירב לבקשה ללא הצדקה". כלומר, לא די להראות שהבורר סירב לבקשה דיונית; יש להוכיח כי הסירוב היה בלתי מוצדק וכי הראיה שנמנעה הייתה בעלת פוטנציאל לשנות את תוצאת ההליך.

הימנעות ממשוא פנים והזכות להליך אובייקטיבי

כלל יסוד נוסף של הצדק הטבעי הוא החובה המוטלת על הגורם המכריע לפעול באובייקטיביות וללא משוא פנים. בורר אינו יכול לקיים פגישות עם צד אחד שלא בנוכחות הצד השני, או להסתמך על מידע שהגיע אליו מחוץ למסגרת הדיון הפורמלית.

בפסק הדין בעניין ד"ר עלי זג'ייך נ' "אחווה" ביה"ס אזורי מקיף לדרוזים בגליל המערבי בע"מ (ע"ב 1465/06), בוטל פסק בוררות, בין היתר, בשל התנהלות דיונית פגומה ביותר של הבורר. הבורר לא קיים ישיבות בנוכחות שני הצדדים, אלא שלח שאלונים בנפרד לגורמים שונים, קיים פגישות אישיות שלא תועדו, ולא אפשר לצדדים לעיין בתשובות שקיבל או להגיב עליהן. בית ה-דין לעבודה קבע כי התנהלות זו פגעה באופן חמור בזכותה של הנתבעת להתגונן: "פומביות הדיון היא מאושיות היסוד בשיטתנו המשפטית ולא הובאה לפנינו כל הצדקה תקפה ל'חיסיון' שהטיל הבורר, על העדויות שגבה… מהלך זה הפך את 'הבוררות' להליך 'עלום', וגרם לשמיטת הקרקע תחת פסק-הבורר".

שיהוי בהעלאת טענות דיוניות

חשוב לציין כי הפסיקה דורשת מצד הסבור כי זכויותיו הדיוניות קופחו להעלות את טענותיו בהזדמנות הראשונה. צד אינו יכול "לשבת על הגדר", להמתין לפסק הבוררות, ורק אם התוצאה אינה לרוחו להעלות טענות בדבר פגמים דיוניים שידע עליהם בזמן אמת. בפסק הדין בעניין באסם סנדוקה נ' אוריאל גבאי (הפ"ב 39138-09-11) נדונה טענה בדבר מפגש שהתקיים בין הבורר לאחד הצדדים שלא בנוכחות הצד השני. בית המשפט ציין כי: "…המתנה למתן פסק הבוררות והגשת הבקשה לביטול, רק כתגובה מאוחרת להגשת בקשה לאישור הפסק, מהווה חוסר תום לב". על כן, על אף חומרת הטענה, השיהוי בהעלאתה עשוי למנוע את קבלתה.

סיכום

הפסיקה שנבחנו במאמר זה מבהירה כי הגמישות הדיונית המאפיינת את הליך הבוררות אינה באה על חשבון עקרונות הצדק וההגינות. בתי המשפט עומדים על משמר זכותם של הצדדים לבוררות להליך הוגן, הכולל את הזכות להציג את מלוא טיעוניהם וראיותיהם בפני בורר אובייקטיבי ונטול פניות. בורר שיקצר הליכים באופן הפוגע בזכויות מהותיות אלו, או שינהל את ההליך באופן היוצר מראית עין של משוא פנים, מסתכן בכך שפסקו יבוטל. האיזון הנכון בין יעילות לצדק דיוני הוא המפתח לקיומו של הליך בוררות תקין, אשר יזכה לאמון הצדדים ולגיבוי של מערכת המשפט.

האמור במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי.