סמכות בית המשפט בענייני בוררות: עיכוב הליכים, סעדים זמניים וסמכות עניינית – עו"ד מיכאל דבורין

בעוד שהבוררות מתנהלת כהליך אוטונומי מחוץ למערכת בתי המשפט, אין היא פועלת בחלל ריק. חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, מקנה לבתי המשפט תפקיד חיוני ורב-פנים, הן בתמיכה בהליך הבוררות והן בפיקוח עליו. בית המשפט אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטות הבורר, אך הוא משמש כזרוע הארוכה של הבוררות, ומבטיח את קיומה התקין והיעיל.

מאמר זה יבחן שלוש פונקציות מרכזיות של בית המשפט בהקשר זה, כפי שהן משתקפות בפסיקה: סמכותו לעכב הליכים המתנהלים בפניו לטובת בוררות, סמכותו להעניק סעדים זמניים לתמיכה בהליך הבוררות, וסוגיית הסמכות העניינית – קרי, איזו ערכאה מוסמכת לדון בענייני בוררות שונים.

1. עיכוב הליכים – כיבוד הסכם הבוררות

אבן הראשה ביחסי הגומלין בין בית המשפט לבוררות היא סעיף 5 לחוק, המחייב את בית המשפט לעכב הליכים שהוגשו בפניו כאשר קיים הסכם בוררות תקף בין הצדדים. סעיף זה מבטא את כיבוד רצונם של הצדדים לפתור את סכסוכיהם מחוץ לכותלי בית המשפט. עם זאת, על המבקש את עיכוב ההליכים לעמוד במספר תנאים, ובראשם להוכיח כי היה ועודנו מוכן לקיים את הליך הבוררות.

בפסק הדין בעניין עו"ד רון הרבט נ' ק.ה.ב שותפות מוגבלת רשומה (ה"פ 29855-03-10), ניסתה השותפות לעקוף תניית בוררות מפורשת בהסכם שותפות, בטענה כי תביעתה אינה נובעת מההסכם, אלא מיחסי נאמנות שבין עורך-דין ללקוח. בית המשפט דחה את הניסיון וקבע כי "כל ההסכמים שהוצגו בבית המשפט מלמדים כי מדובר בשותפות עסקית בין הצדדים, כאשר במסגרת ההסכמים שנחתמו קיימת תניית בוררות, המחייבת העברת כל המחלוקות ביניהם לבירור בפני בורר". בית המשפט הורה על עיכוב ההליכים, ובכך נתן תוקף לרצונם המקורי של הצדדים.

סוגיה מעניינת נוספת עלתה בפסק הדין בעניין אופטיבייס בע"מ נ' אופטיבייס טכנולוגיות בע"מ (ה"פ 26364-11-10). במקרה זה, אחד הצדדים פנה לבית המשפט בבקשה לסעדים זמניים (צווי מניעה), כפי שההסכם ביניהם התיר. הצד שכנגד טען כי פנייה זו לבית המשפט מהווה ויתור על הזכות לבוררות. בית המשפט דחה את הטענה, בקובעו כי הפנייה לבית המשפט לצורך קבלת סעד זמני בלבד, שהותרה במפורש בהסכם, אינה מהווה ויתור על בירור הסכסוך המהותי בבוררות. בית המשפט הדגיש כי יש לבחון את "כוונותיו האמיתיות של המבקש, לאור מכלול נסיבות המקרה" וכי במקרה זה, ניכר שהצדדים התכוונו לברר את המחלוקת לגופה בבוררות.

2. סעדים זמניים – הבטחת יעילות הבוררות

אחד הכלים החשובים ביותר שמעמיד בית המשפט לרשות הליך הבוררות הוא הסמכות להעניק סעדים זמניים, כגון עיקולים וצווי מניעה, מכוח סעיף 16 לחוק. סמכות זו חיונית, שכן לבורר עצמו, בהיעדר הסכמה מפורשת של הצדדים, אין סמכות להוציא צווים כאלה. הסעדים הזמניים נועדו להבטיח כי פסק הבוררות, לכשיינתן, לא יהפוך לאות מתה.

בפסק הדין בעניין הרב אליעזר כהנמן נ' הרב שמואל מרקוביץ (ה"ב 4661-06-14), נדונה בקשה למנוע מהבוררים לדון בבקשה למינוי כונס נכסים זמני. בית המשפט אישר את ההלכה לפיה "בורר איננו מוסמך ליתן סעדים זמניים", אלא אם "הוסמך לכך מפורשות על ידי בעלי הדין". בית המשפט הבחין בין סמכות ליתן "פסק ביניים" (פסק חלקי וסופי בנושא מסוים) לבין "צו ביניים" (סעד זמני), וקבע כי הסמכת הבורר ליתן פסק ביניים אינה מקנה לו סמכות להוציא צו ביניים. לפיכך, הוא הוציא צו מניעה זמני המונע מהבוררים למנות כונס נכסים זמני, והותיר סוגיה זו לסמכותו של בית המשפט.

בפסק הדין בעניין אליהוד יערי עו"ד נ' אבנר מנוסביץ עו"ד (ה"ב 42384-07-11), נדונה שאלה פרוצדורלית מורכבת: כיצד יכול צד שזכה בבוררות לבקש עיקול זמני כדי להבטיח את ביצוע הפסק, כאשר הפסק עדיין כפוף לערעור בפני בורר אחר? בית המשפט קבע כי סעיף 29 לחוק (המאפשר סעדים זמניים לאחר הגשת בקשה לאישור או ביטול פסק) אינו חל, שכן הפסק אינו סופי. עם זאת, נקבע כי ניתן לפעול מכוח סעיף 16 לחוק, וכי "הפרשנות הראויה והמעשית של סעיף 16 מחייבת לראות את 'שלב א' של הבוררות, לצורך הבקשה… כאילו לא הסתיים". פסיקה זו מדגימה את גמישותו של בית המשפט במציאת פתרונות דיוניים להבטחת האפקטיביות של הליך הבוררות, גם במצבים מורכבים.

3. סמכות עניינית – מי דן בענייני בוררות?

ככלל, הסמכות לדון ב"ענייני בוררות" (אישור פסק, ביטולו, מינוי בורר וכו') נתונה באופן ייחודי לבית המשפט המחוזי, כהגדרת "בית המשפט" בסעיף 1 לחוק. ואולם, קיימים חריגים לכלל זה.

פסק הדין בעניין עו"ד ירון יטיב נ' אהרן טוריקשווילי (ת"א 35417-08-10) עסק בשאלה תקדימית: האם תביעת פיצויים נגד בורר בגין מעילה באמון (לפי סעיף 30 לחוק) נחשבת ל"עניין בוררות" שבסמכות בית המשפט המחוזי, או שמא מדובר בתביעה כספית רגילה, שהסמכות לדון בה נקבעת לפי סכום התביעה. בית המשפט קבע כי "היכולת לתבוע את הבורר מתייחסת לעצם מהות תפקידו כבורר, תפקיד שבמהותו מצוי בלב ליבו של הליך הבוררות ועולה בבחינת 'ענייני הבוררות'. די בכך כדי לקבוע כי תובענה לפי ס' 30 לחוק מצויה בסמכות הייחודית של בית המשפט המחוזי".

חריג נוסף וחשוב נדון בפסק הדין בעניין מזל קליט נ' אתרים חברה לבנייה ונכסים בע"מ (רע"ב 23004-04-13). במקרה זה, הליך הבוררות החל בעקבות הפניה מבית משפט השלום. לאחר מתן פסק הבוררות, הוגשה בקשת רשות ערעור ישירות לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי הוא נעדר סמכות, והורה על החזרת הדיון לבית משפט השלום. נקבע כי "משמונה הבורר על ידי בית משפט השלום הרי ש… 'בית המשפט' שבסע' 1 לחוק הבוררות הוא בית משפט השלום… לפיכך, כל נושא הקשור לפסק בוררות שניתן, יש להביאו בפני בית משפט השלום… כבית המשפט המוסמך". פסיקה זו מבהירה כי הערכאה שהפנתה לבוררות היא זו ששומרת על סמכותה "ללוות" את ההליך עד לסיומו.

סיכום

הפסיקה שנבחנו במאמר זה משרטטת מערכת יחסים מורכבת וסימביוטית בין בתי המשפט למוסד הבוררות. בתי המשפט אינם רואים עצמם כמתחרים בבוררות, אלא כשותפים להצלחתה. הם מכבדים את הסכמות הצדדים ומעכבים הליכים כדי לאפשר את קיום הבוררות; הם מספקים את הכלים הדיוניים, כגון סעדים זמניים, החסרים לבורר, כדי להבטיח שההליך לא יסוכל; והם מפרשים את כללי הסמכות באופן המבטיח טיפול יעיל ומרוכז בענייני בוררות. הבנה מעמיקה של סמכויות אלה חיונית לכל מי שפונה להליך בוררות, ומבטיחה ניהול יעיל של הסכסוך והגעה לפתרון צודק ובר-אכיפה.

האמור במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי.