"אינטרס ציבורי" מול "סקרנות ציבורית": כיצד בית המשפט מותח את הקו בין ביקורת לגיטימית לרכילות פוגענית – עו"ד מיכאל דבורין

המושג "עניין ציבורי" ניצב בצומת דרכים מרכזי בדיני לשון הרע. הוא מהווה תנאי הכרחי לתחולתן של שתיים מההגנות החשובות ביותר: הגנת "אמת בפרסום" (סעיף 14) והגנת "הבעת דעה" (סעיף 15).

פרסום, גם אם הוא אמת לאמיתה, לא יהיה מוגן אם אין בו עניין ציבורי. דעה, גם אם היא כנה, לא תזכה להגנה אם אינה עוסקת בנושא ציבורי. אך מהו אותו "עניין ציבורי"? האם כל מה שמעניין את הציבור הוא גם בעל "עניין ציבורי"? וכיצד מאזן בית המשפט בין זכות הציבור לדעת לבין זכותו של הפרט, גם אם הוא דמות מוכרת, לפרטיות ולשם טוב?

הפסיקה הישראלית נדרשה לשאלות אלו פעמים רבות, ופיתחה הבחנה עקרונית וחשובה בין "עניין ציבורי" לגיטימי לבין "סקרנות ציבורית" או רכילות גרידא.

ההגדרה העקרונית: תועלת לציבור ולא רק עניין
בית המשפט העליון קבע בעקביות כי המבחן לקיומו של "עניין ציבורי" אינו מבחן פופולריות או רייטינג. לא כל נושא שזוכה לכותרות או מעורר שיחה הוא בהכרח בעל עניין ציבורי המצדיק פגיעה בשם טוב. המבחן הוא ערכי-תפקודי: האם יש במידע שפורסם תועלת לציבור, שתורמת לגיבוש דעתו, לשיפור אורחות חייו, או ליכולתו לפקח על רשויות השלטון.
בפרשת ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, הגדירה השופטת דליה ביניש את המבחן כך:
 "המונח 'עניין ציבורי'… מתייחס רק לפרסום המביא עמו משום תועלת לציבור, ולא די שיש בפרסום משום 'עניין לציבור', שיש בו לעתים אך כדי לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים… פרסום עשוי להביא תועלת לציבור אם תורם הוא לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים, ואם יש בו כדי לגרום לשיפור אורחות חייו".

דוגמאות ל"עניין ציבורי" מובהק מהפסיקה
על בסיס הגדרה זו, הכירה הפסיקה במגוון רחב של נושאים כבעלי עניין ציבורי מובהק:

פיקוח על השלטון והתנהלות אנשי ציבור: זהו הגרעין הקשה של "העניין הציבורי". פרשת ע"א 89/04 שרון נ' בנזימן עסקה בהתנהלות שר ביטחון ביציאה למלחמה – נושא בעל עניין ציבורי מהמעלה הראשונה. פרשת פואד חיר נ' עודד גיל עסקה בטענות לשחיתות במועצה מקומית. פרשת אפל נ' חסון עסקה בקשרים פסולים בין הון לשלטון. בכל המקרים הללו, קיומו של עניין ציבורי לא היה מוטל בספק.

הגנת הצרכן וחשיפת התנהלות עסקית פסולה: בפרשת ת"א 53400-01-20 בדנני נ' בלאום, נקבע כי יש עניין ציבורי מובהק בחשיפת שיטות אילוף כלבים אכזריות. בפרשת ע"א 8489/12 אי.די.איי נ' לשכת סוכני הביטוח, נקבע כי יש עניין ציבורי בביקורת על מוצרים פיננסיים, כל עוד הביקורת מבוססת על אמת.

התנהלות רשויות אכיפת החוק: פרשת ת"א 23166-07-19 אישטה נ' מלול קבעה כי יש "ערך ציבורי רב משקל בחשיפת התנהלות שכזו מצד שוטר במדינת ישראל". חשיפת גזענות או אלימות משטרתית היא בליבת העניין הציבורי.

ביקורת על התקשורת ועל יצירות אמנות: בפרשות ע"א 259/89 ספירו נ' "מעריב" וע"א 8345/16 גואטה נ' מיטלפונקט, נקבע כי יש עניין ציבורי בביקורת על עבודתם של עיתונאים ועל יצירות אמנות המוצגות לציבור.

הקו האדום: מתי "עניין ציבורי" הופך ל"רכילות"?

האתגר הגדול הוא במקרים הגבוליים, שבהם הפרסום עוסק בחייהם הפרטיים של דמויות ציבוריות. כאן, בית המשפט נדרש למתוח קו עדין בין מידע שרלוונטי לתפקודו הציבורי של אדם, לבין חדירה לחייו הפרטיים שכל מטרתה היא סיפוק יצר המציצנות.

פרשת רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף היא ההלכה המנחה והחשובה ביותר בסוגיה זו. כזכור, הפרסום עסק ברומן שניהלה לכאורה מועמדת למועצת העיר עם ראש העיר. המפרסמת טענה כי יש בכך עניין ציבורי, שכן הדבר עלול להצביע על ניגוד עניינים עתידי. בית המשפט העליון דחה טענה זו באופן חלקי, תוך יצירת הבחנה מתוחכמת:

"אכן, ייתכן שיש עניין ציבורי בידיעה על עצם קיומם של יחסים אישיים מיוחדים בין ראש העיר לבין מועמדת למועצה, שיש בהם כדי ליצור חשש לניגוד עניינים… אולם, אין בכך כדי להצדיק את חשיפתם של פרטים אינטימיים על אודות אותם יחסים. יש להבחין בין המידע הרלוונטי לתפקוד הציבורי, לבין חדירה לצנעת הפרט שאין לה כל הצדקה ציבורית".

הנשיא ברק הוסיף והבהיר את העיקרון הכללי:

"קו הגבול בין מה שיש בו 'עניין ציבורי' לבין מה שהוא 'רכילות' גרידא אינו תמיד קל למתיחה. המבחן הוא מבחן של רלוונטיות ותועלת חברתית. האם חשיפת המידע הפרטי חיונית להבנת תפקודו של איש הציבור? האם יש בה כדי ללמד על אופיו, על יושרו, או על יכולתו למלא את תפקידו? אם התשובה היא שלילית, והחשיפה נועדה אך לספק את סקרנותו של הציבור, הרי שהזכות לפרטיות תגבר".

באופן דומה, בפרשת ע"א 10281/03 חזה נ' אלוני, שעסקה בחשיפת פרטים אינטימיים על חייה ומותה של עפרה חזה, קבע בית המשפט כי אף שיש עניין ציבורי בסיפור חייה של אמנית בסדר גודל כזה, אין בכך כדי להתיר חשיפה בלתי מרוסנת של פרטים רפואיים ואישיים, הפוגעת בכבודה ובפרטיות משפחתה.

סיכום: שומר הסף של השיח הראוי

ההבחנה בין "עניין ציבורי" ל"סקרנות ציבורית" ממקמת את בית המשפט בתפקידו החשוב כשומר סף של השיח הציבורי. הוא אינו מתיר למפרסמים להסתתר מאחורי הסיסמה של "זכות הציבור לדעת" כדי לפלוש לחייהם הפרטיים של אנשים ללא הצדקה. הוא מחייב את התקשורת והציבור להפעיל שיקול דעת ערכי, ולשאול לא רק "האם הסיפור מעניין?", אלא גם "האם פרסומו משרת תכלית ציבורית ראויה?". בכך, מבטיח בית המשפט שההגנות החשובות של חוק איסור לשון הרע ישמשו לייעודן המקורי: קידום דיון ציבורי פתוח, ביקורתי וחיוני, ולא כתירוץ לרכילות פוגענית.

האמור במאמר זה מהווה מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. אנשים שנתקלו בבעיה דומה מוזמנים לפנות למ

שרדנו.