ניגוד עניינים ויושרת הבורר: חובת הגילוי והשלכות הפרתה – עו"ד מיכאל דבורין

אמון הצדדים בבורר הוא תנאי הכרחי לקיומו של הליך בוררות תקין והוגן. אמון זה נשען על ההנחה כי הבורר הוא גורם ניטרלי, אובייקטיבי ונטול פניות, אשר יכריע בסכסוך לגופו של עניין וללא משוא פנים. כדי להבטיח אמון זה, מטיל הדין על הבורר חובת גילוי רחבה, המחייבת אותו לחשוף כל קשר או עניין שעלולים ליצור חשש לניגוד עניינים. הפרת חובת הגילוי, או קיומו של ניגוד עניינים ממשי, עלולה להוביל לפסילת הבורר ואף לביטול פסק הבוררות.

מאמר זה יצלול לסוגיה המורכבת של ניגוד עניינים בבוררות, כפי שהיא משתקפת בפסיקה ענפה. נדון בהיקף חובת הגילוי המוטלת על הבורר, נבחן את המבחן שקבע בית המשפט העליון לקיומו של "חשש ממשי למשוא פנים", ונעמוד על ההשלכות של גילוי ניגוד העניינים בשלבים שונים של ההליך, לרבות לאחר מתן פסק הבוררות.

היקף חובת הגילוי: "כל המרבה הרי זה משובח"

הפסיקה קבעה כי חובת הגילוי של הבורר היא חובה אקטיבית ורחבה. על הבורר לחשוף לא רק קשרים ישירים וברורים, אלא גם קשרים עקיפים וגבוליים שעלולים, ולו למראית עין, להטיל ספק באובייקטיביות שלו. בפסק הדין המכונן של בית המשפט העליון בעניין אלרוב נדל"ן ומלונאות בע"מ נ' Hilton International Co. (רע"א 7088/11), עמד השופט אליקים רובינשטיין על חשיבות הגילוי המרבי, במיוחד במציאות הישראלית:

"במדינה כמו ישראל, שבעידן הכפר הגלובלי היא הכפר המקומי האולטימטיבי… מוטב לכם שתגלו כל הטעון גילוי – ואף הגובל בטעון גילוי – מיוזמתכם, שאם לא כן תבוא, קרוב לוודאי, שעת גילוי מטעם מאן דהו… את שפיטת ערכה של הזיקה בת הגילוי הניחו לנוגעים בדבר".

כלומר, על הבורר להעדיף גילוי-יתר על פני גילוי-חסר, ולהותיר את ההחלטה בדבר משמעות הקשר לצדדים עצמם. גישה זו נועדה למנוע "תאונות" עתידיות ולחזק את אמון הצדדים בהליך מלכתחילה.

המבחן לקיומו של ניגוד עניינים: "חשש ממשי למשוא פנים"

לא כל גילוי על קשר בין הבורר לאחד הצדדים יוביל לפסילתו. הפסיקה קבעה מבחן אובייקטיבי, לפיו תיבחן השאלה האם בנסיבות העניין קיים "חשש ממשי למשוא פנים". לא די בחשש סובייקטיבי של אחד הצדדים; נדרש בסיס עובדתי אובייקטיבי המצדיק חשש כי הבורר לא יוכל להכריע בסכסוך באופן ניטרלי.

בפרשת אלרוב, בית המשפט העליון יישם מבחן זה וקבע כי הקשר שהתגלה אינו מקים חשש ממשי למשוא פנים. באותו מקרה, התברר ששותף במשרדו של הבורר ייצג בנק בינלאומי בעסקת מימון לרכישת רשת הילטון העולמית (שהייתה צד לבוררות). בית המשפט קבע כי הקשר "היה עקיף ביותר ועבר בין גורמים שונים", וכי "לא כל קשר רחוק מקים חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת הבורר, לא כל שכן, ביטול פסק הבוררות לאחר שניתן". בית המשפט הדגיש כי יש לבחון את עוצמת הקשר, את מהותו (עסקי, חברי, משפחתי), ואת מידת השפעתו הפוטנציאלית על שיקול דעתו של הבורר.

גם בפסק הדין בעניין באסם סנדוקה נ' אוריאל גבאי (הפ"ב 39138-09-11), נדונה טענה להיכרות מוקדמת בין הבורר לבא-כוחו של אחד הצדדים. בית המשפט בחן את טיב הקשר ומצא כי מדובר היה בקשר מקצועי שהסתיים שנים רבות לפני הבוררות. נקבע כי לא הוכח קיומו של חשש ממשי למשוא פנים, במיוחד כאשר הצדדים עצמם בחרו בבורר בשל היכרותו את התחום והנפשות הפועלות.

עיתוי העלאת טענת הפסלות והשתק שיפוטי

אחד השיקולים המרכזיים שבית המשפט בוחן בבואו לדון בטענת פסלות הוא עיתוי העלאתה. הפסיקה קובעת באופן עקבי כי טענת פסלות יש להעלות "בהזדמנות הראשונה" שנודעה העילה למבקש. צד שידע על עילת פסלות פוטנציאלית, בחר שלא להעלותה, והמתין לראות את תוצאת פסק הבוררות – יהיה מושתק מלטעון לפסלות הבורר בדיעבד, אם הפסק לא יהיה לרוחו.

בפרשת אלרוב, על אף שהעילה התגלתה רק לאחר מתן הפסק, בית המשפט ציין כי עובדה זו "מצדיקה דקדוק עמה בשעה שבוחנים קיומו של חשש ממשי למשוא פנים". כלומר, נטל ההוכחה על צד המעלה טענה בשלב מאוחר הוא כבד יותר. בפסק הדין מנורה מבטחים חברה לביטוח נ' pacific attitude ltd (רע"א 8570/11), הדגיש בית המשפט העליון כי השיהוי בהעלאת טענת הפסלות אינו מתיישב עם חובת תום הלב. באותו מקרה, חברת הביטוח ידעה על כך שהבורר מייצג לקוח אחר בתביעה נגדה, אך העלתה את טענת הפסלות רק לאחר שהבורר הציג הצעת פשרה שלא הייתה לרוחה. בית המשפט קבע כי "הרושם העולה הוא כי יסודה של הבקשה להעברת הבורר מתפקידו אכן נעוץ לא בעניינים משפטיים חשובים אלא במשאלתם של המבקשת להחליף את הבורר במותב אוהד יותר".

הגיון זה מונע שימוש לרעה בטענות פסלות כאסטרטגיה דיונית, ומחייב את הצדדים לפעול בשקידה ראויה ובזמן אמת.

האם כל קשר הוא פסול?

חשוב להדגיש כי לא כל קשר, גם אם מדובר בקשר מקצועי פעיל, יוביל בהכרח לפסילת הבורר. בפרשת מנורה, בית המשפט אמנם מתח ביקורת על המצב בו בורר מייצג בתביעה אחרת נגד אחד הצדדים המתדיינים בפניו, וקבע כי "אין זה מצב ראוי". עם זאת, הוא נמנע מלהתערב בהחלטה שלא לפסול את הבורר, וזאת בשל השיהוי הניכר בהעלאת הטענה והעובדה שהמבקשת ידעה על הקשר מראש והסכימה למינוי. כלומר, גם קשר בעייתי עשוי להיות "מוכשר" אם הצדדים, ביודעין, נתנו הסכמתם לקיומו.

סיכום

יושרתו של הבורר היא נשמת אפו של הליך הבוררות. הפסיקה הישראלית קבעה סטנדרטים גבוהים של התנהגות לבוררים, ובראשם חובת גילוי רחבה ושמירה על מראית פני הצדק. עם זאת, בתי המשפט נוקטים בגישה פרגמטית, המכירה במציאות החיים בישראל, ומבחינה בין קשרים זניחים ועקיפים לבין כאלה היוצרים חשש ממשי וממשי למשוא פנים. על הצדדים לבוררות מוטלת החובה להיות ערניים, להעלות טענות פסלות בזמן אמת ולא להמתין לתוצאה הסופית. רק כך ניתן להבטיח הליך בוררות הוגן ושקוף, המגשים את מטרותיו ומחזק את אמון הציבור בו.

האמור במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי.