"נכנס בנעליו" – מיהו "חליף" הכפוף לתניית בוררות? בחינת סוגיית התחלוף (Subrogation) בדיני הביטוח – עו"ד מיכאל דבורין

אחד מעקרונות היסוד בדיני החוזים הוא כי חוזה מחייב את הצדדים לו בלבד. עיקרון זה, המכונה "עקרון יחסיות החוזה", חל גם על הסכמי בוררות. ככלל, רק מי שהוא צד ישיר להסכם הבוררות יכול לכפות או להיות כפוף להליך בוררות. עם זאת, חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, מכיר בחריג חשוב לעיקרון זה. סעיף 4 לחוק קובע כי "הסכם בוררות וסמכותו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם… והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם".

המונח "חליף" אינו מוגדר בחוק, והפסיקה היא זו שנדרשה לצקת בו תוכן. מיהו אותו "חליף" הנכנס בנעליו של צד מקורי להסכם וכפוף, בעל כורחו לעיתים, לתניית הבוררות שעליה חתם קודמו? סוגיה זו מתעוררת במלוא עוצמתה בהקשר של דיני הביטוח, ובפרט בזכות התחלוף (Subrogation) של חברת הביטוח. כאשר חברת ביטוח מפצה את מבוטחה בגין נזק שגרם צד שלישי, היא "נכנסת בנעליו" של המבוטח וזכאית לתבוע את נזקיה מאותו צד שלישי. אך מה קורה כאשר בין המבוטח לבין הצד השלישי קיים הסכם הכולל תניית בוררות? האם חברת הביטוח, שלא הייתה צד להסכם זה, כפופה אף היא לתניית הבוררות?

מאמר זה ינתח, לאור פסיקת בתי המשפט, את הגדרתו של "חליף" לעניין חוק הבוררות, תוך התמקדות בסוגיית התחלוף בדיני הביטוח. נבחן כיצד בתי המשפט מיישבים את המתח שבין זכות הגישה לערכאות של חברת הביטוח לבין כיבוד ההסכמה החוזית של המבוטח ושל הצד השלישי לברר את סכסוכיהם בבוררות.

1. הגדרת "חליף" בחוק הבוררות

כאמור, חוק הבוררות אינו מגדיר מיהו "חליף". הפסיקה קבעה כי המונח מתייחס למי שהוסבה אליו זכותו או חבותו של צד מקורי להסכם, בין מכוח דין ובין מכוח הסכם. כפי שצוין בפסק הדין בעניין איילון חברה לביטוח בע"מ נ' דוד צ'פניק ובניו בע"מ (ת"א 52641-11-12), המצטט את ספרות המלומדים:

"המושג חליף לא הוגדר בחוק הבוררות, או בחוקים אחרים בהם נעשה בו שימוש. חליף הוא מי שהוסבה אליו זכותו (או חבותו) של בעל הזכות (או החבות) המקורי, מכוח חוק (כגון: מנהל עזבון, יורש, נאמן בפשיטת רגל וכיו"ב) או בנסיבות אחרות, רצוניות (כגון מקבל זכויות על פי חוזה). החליף נכנס באופן מוחלט בנעלי בעל הזכות המקורי, כשהאחרון נעלם ואיננו".

דוגמאות קלאסיות לחליפים הן יורשים, מפרקי חברות, כונסי נכסים ונעברים בהמחאת זכות. המכנה המשותף לכל אלה הוא שהם באים במקום הצד המקורי ומקבלים את זכויותיו וחובותיו "as is", לרבות המגבלות וההתניות החלות עליהן, ובכלל זה – תניית בוררות.

2. זכות התחלוף של המבטח – כניסה מלאה לנעלי המבוטח

סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, הוא המקור לזכות התחלוף של המבטח. הסעיף קובע כי מששילם המבטח תגמולי ביטוח למבוטח, עוברת אליו זכותו של המבוטח להיפרע מהצד השלישי שגרם לנזק. מטרת הסעיף היא כפולה: למנוע מהמזיק לצאת פטור בלא כלום רק משום שהניזוק היה מבוטח, ולמנוע מהמבוטח "להתעשר" ולקבל פיצוי כפול – הן מהמבטח והן מהמזיק.

הפסיקה קבעה באופן עקבי כי המעבר של הזכות מהמבוטח למבטח הוא מעבר מלא. המבטח אינו מקבל זכות חדשה ועצמאית, אלא את אותה הזכות בדיוק שהייתה למבוטח, על כל מעלותיה ומגרעותיה. וכפי שנקבע בעניין איילון נ' צ'פניק: "התובעת למעשה 'נכנסה' לנעלי המבוטח לכל דבר וענין והיא יונקת זכות התחלוף שבידה ממערכת הזכויות והחובות של המבוטח כלפיה (צד ג')".

3. חברת הביטוח כ"חליף" הכפוף לתניית בוררות

כפועל יוצא ישיר מהאמור לעיל, קבעו בתי המשפט כי חברת ביטוח, הפועלת מכוח זכות התחלוף, נחשבת ל"חליף" של המבוטח לעניין סעיף 4 לחוק הבוררות, ולפיכך היא כפופה לתניית בוררות שעליה חתם המבוטח עם הצד השלישי.

פסק הדין בעניין איילון נ' צ'פניק מהווה דוגמה מובהקת ליישום הלכה זו. באותו מקרה, חברת איילון שילמה תגמולים למבוטחתה, חברת "אחו גידולי שדה", ותבעה את חברת צ'פניק בגין הנזק. בין "אחו" ל"צ'פניק" היה הסכם שכלל סעיף בוררות. איילון טענה כי אין לכפות עליה הליך בוררות, שכן היא לא הייתה צד להסכם, וכי הדבר פוגע בזכות הגישה שלה לערכאות.

בית משפט השלום דחה את טענותיה והורה על עיכוב ההליכים. השופט דורון חסדאי ציטט בהרחבה מספרה של המלומדת פרופ' סמדר אוטולנגי ז"ל:

"לגבי ניזוקים שלא מתאונת דרכים, חברת ביטוח רשאית לתבוע את המזיק בגין הפיצויים ששילמה. המזיק, מצידו, יכול להעלות את כל ההגנות שיש לו כלפי המבוטח, ויכול הוא לדרוש קיום בוררות, בהתאם להסכם ביניהם אם קיים שכזה. מאחר שחברת הביטוח נחשבת כחליף של המבוטח, היא כפופה לאותו סעיף בוררות בהסכם שביניהם".

ההיגיון שבבסיס הלכה זו הוא ברור: זכותה של חברת הביטוח אינה יכולה להיות טובה יותר מזכותו של המבוטח שמכוחו היא פועלת. כשם שהמבוטח היה מחויב, לו היה תובע בעצמו, לקיים את הסכם הבוררות, כך גם חברת הביטוח, שבאה במקומו. כל תוצאה אחרת הייתה מאפשרת לחברת הביטוח לעקוף בקלות תניות בוררות, והייתה פוגעת באופן בלתי הוגן בצד השלישי, שהסתמך על כך שכל סכסוך הנובע מההסכם יתברר בבוררות.

4. האם קיימים חריגים? "כוונה אחרת המשתמעת מן ההסכם"

סעיף 4 לחוק הבוררות מסייג את תחולת הסכם הבוררות על חליפים במילים "והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם". כלומר, הצדדים המקוריים להסכם רשאים לקבוע שתניית הבוררות תחייב אותם באופן אישי בלבד, ולא תחול על חליפיהם.

עם זאת, בפועל, סייג זה הוא נדיר ביותר. בדרך כלל, הצדדים מעוניינים שמנגנון יישוב הסכסוכים שקבעו יחול על כל מי שיבוא במקומם. כדי להתגבר על חזקת התחולה על חליפים, תידרש לשון מפורשת וחד-משמעית בהסכם הבוררות, השוללת את תחולתו על נעברים, יורשים, או חליפים אחרים. בהיעדר הוראה כזו, הכלל הוא כי מי שנכנס לנעלי הצד המקורי, מקבל עליו גם את חובת הבוררות.

סיכום

הגדרת המבטח כ"חליף" לעניין חוק הבוררות היא דוגמה מרתקת לאופן שבו המשפט מאזן בין עקרונות שונים – יחסיות החוזה, זכות הגישה לערכאות, ועקרונות עשיית עושר ולא במשפט. הפסיקה קבעה באופן עקבי כי כאשר חברת ביטוח תובעת מכוח זכות תחלוף, היא אינה אורח לרגע בעולם החוזי של מבוטחה; היא נכנסת לנעליו באופן מלא, ומקבלת על עצמה את כל תנאי ההתקשרות, לרבות תניית הבוררות. הלכה זו מבטיחה כי הסכמי בוררות יכובדו, ומונעת מצב בו עצם קיומו של חוזה ביטוח ישמש כלי לעקיפת התחייבויות חוזיות מפורשות. עבור חברות ביטוח ועורכי דין העוסקים בתביעות שיבוב, המסר ברור: בטרם הגשת תביעה, יש לבדוק היטב את מערכת ההסכמים שבין המבוטח לבין המזיק הפוטנציאלי. קיומה של תניית בוררות בהסכם כזה, תחייב, קרוב לוודאי, גם את חברת הביטוח.

האמור במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי.