סופיות הדיון מול הזכות לערעור – הדיאלקטיקה המתפתחת בדיני הבוררות

אחד המאפיינים המובהקים והיתרונות הגדולים של מוסד הבוררות הוא עקרון סופיות הדיון. ככלל, פסק בוררות חותם את הסכסוך בין הצדדים, ואין עליו ערעור. סופיות זו נועדה להבטיח ודאות, יעילות וחיסכון במשאבים, ולהימנע מהתדיינויות ארוכות ורבות-ערכאות המאפיינות את המערכת השיפוטית. סעיף 21 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, מעגן עיקרון זה בקובעו כי פסק בוררות מחייב את הצדדים וחליפיהם "כמעשה בית-דין". הביקורת השיפוטית על הפסק מוגבלת לרשימה מצומצמת של עילות ביטול (סעיף 24 לחוק), שאינן מאפשרות, בדרך כלל, תקיפת הפסק לגופו של עניין.

עם זאת, בשנים האחרונות אנו עדים למגמה של כרסום, זהיר אך משמעותי, בעיקרון הסופיות המוחלט. תיקון מס' 2 לחוק הבוררות משנת 2008 יצר, לראשונה, מנגנון המאפשר לצדדים להסכים מראש על זכות ערעור ברשות על פסק הבוררות בפני בית המשפט. מנגנון זה, לצד פרשנות מרחיבה של עילות ביטול מסוימות, יוצר דיאלקטיקה חדשה בין הצורך בסופיות לבין השאיפה לצדק מהותי ולמניעת טעויות משפטיות חמורות. מאמר זה ינתח את המתח המתמיד בין סופיות לערעוריות בפסיקת בתי המשפט, יבחן את התנאים והמגבלות של מנגנון הערעור החדש, ויעמוד על האופן שבו בתי המשפט מתמודדים עם טענות המבקשות, הלכה למעשה, לפתוח מחדש את הכרעת הבורר.

1. עקרון סופיות הדיון וההתערבות המצומצמת

הגישה המסורתית והרווחת בפסיקה היא כי יש לפרש את עילות הביטול באופן דווקני ומצומצם, כדי שלא להפוך את הליך הביטול לערעור במסווה. בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על הבורר, ואין זה מתפקידו לבחון אם הבורר צדק או טעה במסקנותיו העובדתיות או המשפטיות.

בפסק הדין בעניין ערן יונגר, נ' רובן קוק (ה"ב 9967-04-09), דחה בית המשפט טענות נגד היקף הפיצויים שפסק הבורר, בקובעו כי "תמיהה לכשעצמה, אינה מהווה פגם על פני הפסק בדין המהותי, ובכל מקרה עילה זו אינה קיימת במקרה זה, לאור שטר הבוררות". מאחר שהצדדים הסמיכו את הבוררת לפסוק שלא לפי הדין המהותי, נקבע כי אין מקום להתערב בשיקול דעתה. פסק דין זה מדגים את הכלל לפיו כאשר הצדדים מוותרים על כפיפות לדין המהותי, הם נוטלים על עצמם סיכון מחושב כי הפסק לא יהיה תואם לתוצאה שהייתה מתקבלת בבית משפט, ובית המשפט יכבד את בחירתם.

גם בפסק הדין מרדכי אביב, מפעלי בניה בע"מ נ' הרב שמואל נחם ואח' (ה"ב 7293-02-12), הודגש כי "בית משפט אשר דן בהחלטת הבורר אינו מעביר ביקורת על תוכנו של הפסק ושיקוליו של הבורר, אלא אך ורק על מתכונתו של הליך הבוררות… בית המשפט לא יבטל פסק בורר בשל טעות שנפלה בו, או בשל שגיאה ביישום הדין המהותי".

2. מנגנון הערעור ברשות (סעיף 29ב לחוק)

תיקון מס' 2 לחוק הבוררות חולל שינוי משמעותי, בכך שאפשר לצדדים להסכים מראש על אפשרות של ערעור ברשות לבית המשפט. סעיף 29ב(א) לחוק קובע שני תנאים מצטברים להפעלת מנגנון זה: א. על הצדדים להסכים מראש, בהסכם הבוררות, כי הבורר יפסוק בהתאם לדין. ב. על הצדדים להסכים מראש כי ניתן יהיה לערער על הפסק ברשות.

הרשות לערער תינתן רק אם "נפלה בו טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין". מדובר ברף גבוה, השומר על עקרון הסופיות היחסי, ומונע פתיחת שערי הערעור לכל טענה.

בפסק הדין שלמה יגר נ' אופיס טקסטיל בע"מ (רע"ב 30013-08-11), דן בית המשפט בבקשת רשות ערעור שהוגשה מכוח סעיף 29ב. המבקש טען כי הבורר טעה באופן יסודי בפרשנות החוזה בין הצדדים. בית המשפט דחה את הבקשה, בקובעו כי: "היקף ההתערבות יצומצם למקרים בהם מדובר בטעות חמורה, ברורה וגלויה על-פני פסק הבוררות… כאשר הבורר התרשם מהראיות באופן בלתי-אמצעי והטענות נסובות סביב שאלות הנתונות לשיקול-דעתו, לא תהיה עילה להתערבות ביהמ"ש, אף אם היה בכך להגיע לתוצאה עובדתית שונה". פסיקה זו מבהירה כי גם במסלול הערעור, בית המשפט לא יהפוך ל"בורר-על" ולא יחליף את שיקול דעתו של הבורר בשיקול דעתו שלו, אלא יתערב רק במקרים של טעות משפטית ברורה ומהותית הגורמת לעיוות דין.

בדומה, בפסק הדין זהר אלפרוביץ נ' כפר ידידיה (רע"ב 16805-11-11), נדחתה בקשת רשות ערעור שטענה לטעות בפרשנות החלטות מינהל מקרקעי ישראל. בית המשפט מצא כי הבוררת ניתחה את המצב המשפטי באופן סביר, וגם אם ניתן היה להגיע למסקנה אחרת, לא מדובר בטעות יסודית. יתרה מכך, נקבע כי גם לו הייתה טעות, לא נגרם למבקשים "עיוות דין", שכן הם נהנו מההטבות שהעניק להם ההסכם המקורי, וכעת הם מבקשים להתנער מהחובות שנקבעו בו.

3. הבהרת פסק הבורר – בין פרשנות לשינוי

מה קורה כאשר פסק הבוררות אינו ברור דיו? האם ניתן לפנות לבורר להבהרה? סוגיה זו נוגעת לעקרון ה"Functus Officio", לפיו מרגע שנתן הבורר את פסקו, תם תפקידו והוא אינו רשאי לשנותו.

פסק הדין בעניין בנייני ישקו לבנין ומקרקעין בע"מ נ' אפרתי מדפיס הרצליה בע"מ (ה"פ 38359-07-11) עסק בשאלה האם סכום פיצוי שנפסק על ידי הבורר כולל מע"מ. לאחר מתן הפסק, פנה אחד הצדדים לבורר בבקשת הבהרה, והבורר קבע כי אין מדובר ב"טעות טכנית" שבסמכותו לתקן. בית משפט השלום, שאליו הוגשה לאחר מכן המרצת פתיחה בנושא, קבע כי הוא נעדר סמכות עניינית לדון בפרשנות פסק הבוררות, שכן הפסק אושר על ידי בית המשפט המחוזי, ו"מותב זה אינו מוסמך לפרש ולבאר פסק דין של ערכאה גבוהה ממנו".

עם זאת, בית המשפט ציין את ההלכה הכללית לפיה: "הצדדים יכולים לפנות בבקשת הבהרה לבורר, כל עוד לא אושר הפסק על ידי ביהמ"ש. אם אפשרות זו אינה קיימת – ייאלץ בית המשפט לתת הבהרה זו… יש להוסיף כי גם ביהמ"ש רשאי להבהיר את פסקו של הבורר מתוקף סעיף 23 לחוק הקובע כי פסק בורר שאושר הוא כפסק דינו של ביהמ"ש לכל דבר ועניין… הואיל ואישור פסק הבורר הופך אותו לפסק דין, רשאי ביהמ"ש להבהירו". כלומר, קיים מנגנון להבהרת פסק שאינו ברור, אך יש להפעילו בפני הערכאה הנכונה ובטרם הפך הפסק לחלוט.

סיכום

הדין והפסיקה בתחום הבוררות מבטאים מגמה ברורה של מעבר מסופיות מוחלטת לסופיות יחסית. בעוד שעקרון היסוד נותר כיבוד הכרעת הבורר, הולכת ומתפתחת ההכרה כי יש לאפשר ביקורת שיפוטית במקרים חריגים, כדי למנוע טעויות משפטיות קשות ועיוותי דין. מנגנון הערעור ברשות שנוסף לחוק הוא הביטוי המובהק ביותר למגמה זו. עם זאת, השימוש במנגנון זה, כמו גם בעילות הביטול הקלאסיות, נעשה במשורה ובזהירות רבה. על הצדדים לבוררות להיות מודעים לכך שההליך עודנו, בבסיסו, הליך סופי, וכי הסיכויים להתערבות שיפוטית בתוצאתו נותרו נמוכים. הבחירה בבוררות היא עדיין בחירה במסלול הכרעה מהיר וסופי, ועל הצדדים לשקול היטב את יתרונותיו וחסרונותיו בטרם יפנו אליו.