צומת דרכים משפטי: התנגשות בין הסכם בוררות להליכי חדלות פירעון – עו"ד מיכאל דבורין

המשפט הישראלי מקדש שני עקרונות יסוד הנראים, על פניו, כמתנגשים: מחד, עקרון חופש החוזים, המעניק תוקף להסכמתם של צדדים לברר את סכסוכיהם בבוררות; ומאידך, עקרון הריכוזיות והשוויון בהליכי חדלות פירעাউন (פירוק חברה או פשיטת רגל), הדורש כי כלל התביעות נגד החייב יתבררו בפני ערכאה אחת – בית המשפט של חדלות הפירעון. התנגשות זו מגיעה לשיאה כאשר נושה מבקש לממש את זכותו על פי תניית בוררות ולתבוע את החברה בהליך בוררות, בעוד שהחברה כבר נכנסה להליך פירוק.

במצב דברים זה, איזו זכות גוברת? האם כוחו של הסכם הבוררות הפרטי יפה גם כנגד האינטרס הציבורי שבניהול הליך פירוק קולקטיבי, יעיל ושוויוני? שאלה זו, בעלת השלכות מעשיות ותיאורטיות רבות, נדונה בהרחבה בפסיקה. מאמר זה ינתח את ההלכה שנקבעה בסוגיה זו, תוך התמקדות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין עו"ד צדוק לוין, מפרק חברת א.צ. ברנוביץ ובניו בע"מ נ' חברת עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (ה"פ 4363/01) ופסיקות רלוונטיות נוספות.

1. הכלל: עדיפות להליכי הפירוק

הפסיקה קבעה באופן עקבי כי ככלל, הליכי הפירוק גוברים על הסכמי בוררות. הרציונל מאחורי הלכה זו הוא ברור ומוצק. הליך פירוק אינו עניין פרטי שבין החברה לנושה בודד; זהו הליך קולקטיבי, המיועד לרכז את כל נכסי החברה ולחלקם באופן שוויוני והוגן בין כלל נושיה. מתן אפשרות לנושה בודד לנהל הליך בוררות נפרד עלולה לפגוע אנושות במטרות אלו.

ראשית, הדבר יפגע בעקרון ריכוזיות ההליכים. במקום שכל התביעות יידונו בפני בית המשפט של פירוק, המכיר את מצבה של החברה ואת מכלול טענות הנושים, יתפזרו ההליכים בין בוררים שונים, חסרי ראייה כוללת. שנית, הדבר עלול לפגוע בעקרון השוויון בין הנושים. נושה "זריז" שיזכה בפסק בוררות עלול לזכות ביתרון לא הוגן על פני נושים אחרים, שממתינים בסבלנות להכרעת המפרק ובית המשפט. שלישית, ניהול הליכי בוררות מרובים יכביד על קופת הפירוק המדולדלת ויצמצם את הסכום שיוותר לחלוקה בין הנושים.

כפי שציין בית המשפט בעניין לוין נ' עמידר, "המדיניות השיפוטית הנוהגת… העדיפה את בירור התביעות במסגרת הפירוק על פני קיום הבוררות".

2. המפרק אינו "חליף" רגיל

אחת הטענות המרכזיות של הצד המבקש לקיים את הבוררות היא כי המפרק הוא "חליף" של החברה, ולפיכך, בהתאם לסעיף 4 לחוק הבוררות, הוא כפוף להסכם הבוררות שעליו חתמה החברה.

בית המשפט בעניין לוין נ' עמידר דחה טענה זו באופן מפורש. נקבע כי המפרק אינו רק חליפה של החברה, אלא הוא בראש ובראשונה "קצין בית המשפט" (officer of the court). בתפקידו זה, הוא פועל לא רק בשם החברה, אלא למען כלל ציבור הנושים. לפיכך, הוא אינו כבול באופן אוטומטי לכל חוזה שעליו חתמה החברה לפני הפירוק. למפרק יש שיקול דעת "לאמץ" או "לדחות" חוזים, בהתאם לטובת הפירוק וכלל הנושים.

"המפרק, בתפקידו כקצין בית המשפט, רשאי לאמץ חוזים או לוותר עליהם, הכול לפי שיקול דעתו ולפי טובת הפירוק… ספק אם ניתן לכפות על המפרק, הפועל בשם כלל הנושים, בוררות מכוח הסכם שהחברה התקשרה בו לפני הפירוק".

כלומר, הסכם הבוררות הופך, עם תחילת הפירוק, להסכם הנתון לשיקול דעתו של המפרק, בכפוף לאישור בית המשפט.

3. שיקול הדעת של בית המשפט של פירוק

ההכרעה הסופית בשאלה האם לקיים הליך בוררות נתונה לבית המשפט של פירוק. לבית המשפט שיקול דעת רחב, והוא יבחן כל מקרה לגופו, תוך איזון בין מכלול השיקולים.

מהם השיקולים שבית המשפט ישקול?

• מורכבות הסכסוך: ככל שהסכסוך מורכב יותר ודורש מומחיות טכנית או מקצועית שאינה מצויה בבית המשפט (למשל, סכסוך בנייה מורכב), כך תגבר הנטייה להתיר את קיום הבוררות בפני בורר-מומחה.
• שלב ההליך: אם הליך הבוררות כבר החל ואף התקדם משמעותית לפני תחילת הפירוק, בית המשפט ייטה יותר לאפשר את סיומו.
• ריבוי צדדים: אם הסכסוך מערב צדדים נוספים שאינם כפופים להסכם הבוררות, הדבר יחזק את הנטייה לרכז את כל הדיון בבית המשפט של פירוק.
• השפעה על נושים אחרים: בית המשפט יבחן אם קיום הבוררות עלול לפגוע בזכויותיהם של נושים אחרים או ליצור הכרעות סותרות.
• יעילות ועלות: בית המשפט ישקול האם בירור הסכסוך בבוררות יהיה אכן יעיל וחסכוני יותר מאשר במסגרת הליך הוכחת החוב הרגיל בפירוק.

בעניין לוין נ' עמידר, בית המשפט נמנע מלהכריע סופית וקבע כי יש להחזיר את הדיון לבורר על מנת שיחליט תחילה בשאלת סמכותו, תוך שהוא רומז כי ייתכן שבנסיבות המקרה, הכוללות הסכם פשרה קודם, יש מקום לאפשר את הבוררות.

4. האם קיימים חריגים?

הפסיקה הכירה במספר מצבים חריגים בהם תועדף הבוררות. לדוגמה, כאשר הסכסוך נוגע לזכויות קנייניות של צד שלישי בנכס המצוי בידי החברה, ולא לתביעת חוב כספית גרידא. במצב כזה, האינטרס של הצד השלישי בקיום הבוררות עשוי לגבור על האינטרס בריכוזיות.

סיכום

ההתנגשות בין הסכם בוררות להליכי חדלות פירעון היא דוגמה קלאסית למתח שבין המשפט הפרטי למשפט הציבורי. בעוד שהמשפט הפרטי מכבד את האוטונומיה של הצדדים לקבוע את דרך יישוב הסכסוכים ביניהם, המשפט הציבורי, באמצעות דיני חדלות הפירעון, מתערב כדי להגן על אינטרסים קולקטיביים של כלל הנושים ועל הסדר הציבורי. הפסיקה הישראלית קבעה הלכה ברורה לפיה במתח זה, ידם של דיני חדלות הפירעון על העליונה. תניית בוררות אינה בטלה אוטומטית עם כניסת החברה לפירוק, אך קיומה הופך להיות נתון לשיקול דעתו של המפרק, ובסופו של יום, של בית המשפט של פירוק. בית המשפט יפעיל את שיקול דעתו באופן פרגמטי, תוך בחינת הנסיבות הספציפיות של כל מקרה, במטרה להגיע לפתרון הצודק והיעיל ביותר עבור כלל המעורבים בהליך.