המשפט הישראלי, בדומה למערכות משפט מערביות אחרות, מתמודד עם האתגר המורכב של יצירת איזון בין שני ערכים מהותיים ומתנגשים: חופש הביטוי והזכות לשם טוב וכבוד האדם. איזון זה, המהווה את לב ליבו של חוק איסור לשון הרע, קובע את גבולות המותר והאסור בשיח הציבורי. עם התפתחות הטכנולוגיה ועליית הרשתות החברתיות, האתגר הופך למורכב עוד יותר, שכן פרסומים פוגעניים עלולים להתפשט במהירות חסרת תקדים ולהישאר נגישים לנצח, תוך יצירת "אפקט מצנן" על שיח ציבורי לגיטימי. מאמר זה יבחן את המסגרת המשפטית של דיני לשון הרע בישראל, את ההשלכות הייחודיות של הפרסום בעידן הדיגיטלי, ואת תופעת "תביעות ההשתקה" (SLAPP), תוך סקירת הדילמות והפתרונות המוצעים לשמירה על האיזון הראוי.

חוק איסור לשון הרע הוא חוק בעל "שיניים", הכולל סנקציות פליליות ואזרחיות נגד מפריו. הוא משקף התייחסות שלילית ללשון הרע ומדגיש את חשיבות השם הטוב, הנטוע עמוק ביסודות ההוויה האנושית ומהווה תנאי הכרחי למימוש עצמי ולתרומה לחברה.

כדי לקבוע אם פרסום מהווה לשון הרע, המשפט הישראלי אימץ את "מבחן הבריות", מבחן אובייקטיבי המבוסס על "זיהויים של הבריות שבעיניהם נפגע התובע". יחד עם זאת, קיים גם "מבחן התחושה האישית" – מבחן סובייקטיבי המתייחס לרגישותו האישית של הנפגע. בפסיקה, נראה כי יש למצוא פתרון המשלב עקרונות סובייקטיביים ואובייקטיביים, תוך שימוש בשני המבחנים, ולתת משמעות לתחושתו האישית של הנפגע בנסיבות מסוימות. כך למשל, בפסק הדין בעניין ארכיהגמון אג׳אמיאן שאהה נ' דרדריאן, בית המשפט קבע כי שיתוף פעולה עם שלטונות ישראל לא ייחשב לשון הרע בעיני כל אדם סביר ובר־דעת במדינת ישראל ובכל מדינה נאורה, אלא ייחשב ראוי לשבח. לעומת זאת, בעניין אמיל חביבי נ' אל־סינארה, ייחוס סיוע למדינת ישראל נחשב לשון הרע בעיני בית המשפט המחוזי. דוגמאות אלו ממחישות את המורכבות בהחלת מבחן הבריות ואת הצורך בגישה גמישה המשלבת את התפיסה הציבורית הרחבה עם נסיבותיו הספציפיות של הנפגע.

הגנות אלו מהוות את נקודת האיזון המרכזית בין חופש הביטוי לשם הטוב.

הגנת "אמת דיברתי": דורשת שני יסודות מצטברים והם אמיתות הפרסום וקיומו של עניין ציבורי הנלווה לפרסום. אמיתות הפרסום תיבחן על פי מובנו הטבעי והרגיל של הביטוי הפוגעני. עם זאת, הלכת "האמת לשעתה" בעניין **פלוני נ' אילנה דיין** הפכה את טענת "אמת דיברתי" מטענה אובייקטיבית לסובייקטיבית, כאשר לא נדרש מהמפרסם להוכיח את נכונות הדברים, אלא שחשב בסבירות שהדברים נכונים, ובלבד שהדבר לא היה ידוע כשגוי בעת הפרסום. גישה זו עשויה להיות בעייתית שכן היא עלולה להקל על מפרסמים, במיוחד עיתונאים, ולפגוע בתכלית החוק. מנגד, יש הטוענים כי היא חיונית למען "מרחב מחיה" יצירתי לעיתונאים.

הגנת "תום לב": זוהי הגנה רחבה יותר, המאפשרת למפרסם ליהנות מחסינות גם אם הפרסום אינו אמת, ובלבד שנעשה בתום לב ובנסיבות מסוימות הקבועות בחוק. תום הלב נבחן תוך התחשבות בסבירות ההתנהלות של המפרסם, למשל האם נקט אמצעים סבירים לאימות העובדות או האם נתן הזדמנות סבירה לתגובה. חוסר תום לב יכול להתבטא ברצון לנקום או בכוונה לפגוע, שאינה עולה בקנה אחד עם חופש הביטוי.

המשפט מכיר בחשיבות הביקורת על אישי ציבור. איש ציבור הנוטל על עצמו תפקיד ציבורי חשוף מעצם מעמדו לביקורת, וקיימת ציפייה חברתית שיקבל ביקורת זו, גם אם היא נוקבת וקשה. יחד עם זאת, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמו הטוב של איש הציבור, והגבול עובר בין הבעת דעה ביקורתית לגיטימית לבין השפלה וביזוי. בפסק הדין בן גביר נ' דנקנר, נדונה סוגיית כינוי "נאצי" כלפי איש ציבור. בית המשפט קבע כי ביטוי זה "בוטה ופוגעני עד מאד" וכי הוא חורג ממתחם הסביר להגנה על חופש הביטוי, גם בשיח ציבורי. מדובר בדברי בלע שנועדו לבזות ולהשפיל, ולא לקדם שיח ציבורי. הדברים נאמרו שלא בתום לב והפגיעה התעצמה בשל התפוצה הרחבה של הפרסום (תוכנית טלוויזיה).

המרחב הדיגיטלי יצר מציאות חדשה עבור דיני לשון הרע, המצריכה התאמה פרשנית של החוק הקיים ל"פער הדורות".

חוק איסור לשון הרע מגדיר "פרסום" באופן רחב, הכולל "בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר". השופטת ברק ארז קבעה כי כתיבת "סטטוס" או "פוסט" ברשת חברתית מהווה פרסום. המורכבות עולה בנוגע לפעולות שאינן יוצרות מסר חדש, כגון "שיתוף" (share) ו"לייק" (like). בפסק הדין בעניין שאול, בית המשפט העליון קבע כי פעולת שיתוף היא בגדר "פרסום" המקים עילת תביעה, שכן היא יוצרת "עותק" של הפרסום וחושפת אותו לקהלים נוספים, בעוד שסימון "לייק" אינו נחשב לפרסום כשלעצמו. השופטת וילנר ציינה כי שיתוף עשוי להקנות לפרסום תפוצה נרחבת ולהפוך אותו לוויראלי.

פרסומים ברשת האינטרנט מתאפיינים ב"נצחיות", המאפשרת נגישות בלתי מוגבלת לתוכן לאורך זמן, גם לאחר פרסומו המקורי. קלות הפרסום והפצתו המהירה עלולות להרבות בפרסומי לשון הרע, ולהפוך את האינטרנט ל"מפלטו של מפיץ הדיבה". כך למשל, בעניין פלונית נ' אורי דניאל, נדונה אחריות לפרסום חוזר של סרטון דיבתי ביוטיוב שנים לאחר פרסומו המקורי, והודגש שהאינטרנט מאפשר לפרסום להתגלגל למחוזות רחוקים.

תביעות השתקה הן תביעות המוגשות "בכוונה להשתיק ביקורת לגיטימית" או "שיצרה אפקט מצנן". מטרתן אינה ניצחון משפטי, אלא "הרתעת הנתבע ובזבוז משאביו".

מאפיין בולט של תביעות השתקה הוא פערי הכוחות הכלכליים או הפוליטיים בין התובע בעל האמצעים לבין הנתבע חסר המשאבים. תובעים מודעים לסיכויי ההצלחה הנמוכים של תביעתם, אך רואים בה הוצאה עסקית מוצדקת להרתעת הנתבע. הסכנה המרכזית בתביעות אלו היא "האפקט המצנן", המשפיע לא רק על הנתבע הספציפי אלא על הציבור הרחב כולו, ומרתיע יחידים וארגונים מלהשתתף בשיח הציבורי. ה"נצחיות" של המידע במרחב הדיגיטלי מעצימה את האפקט המצנן.

בתי המשפט בישראל כבר מתמודדים עם תופעות אלו בפסיקתם. לדוגמה, בעניין פלונית נ' פלוני (7426/14 ע"א), בית המשפט העליון דחה תביעות לשון הרע שהוגשו בגין האשמות אונס, וקבע כי המתלוננות לא עמדו בנטל ההוכחה וכי גרסאותיהן לא היו מהימנות, ואף היו בבחינת "עלילת שווא". פסק דין זה מדגיש את חשיבות נטל ההוכחה בטענות חמורות. גם בעניין בכרי נ' מג'נג'י, נדונה הקרנת סרט דיבתי, ובית המשפט קבע שהסרט מכיל שקרים וכזבים ושיש בו פגיעה עמוקה ברגשות הציבור ובחיילי צה"ל. יחד עם זאת, בית המשפט נמנע מצו מניעה גורף על הקרנת הסרט כולו, והורה על הסרת קטע הדיבה בלבד, מה שמעיד על הרצון לאפשר פרסום תוכן בעל עניין ציבורי, אך תוך הגנה על הנפגעים.

במקרים מסוימים, בתי המשפט גם מתייחסים ל"ברירה הבררנית" של תובעים, דהיינו, כאשר תובע בוחר לתבוע נתבע ספציפי (לרוב בעל משאבים פחותים) מבין רבים שפרסמו תוכן דומה, וזאת בניסיון להשתיק את הביקורת.

האיזון בין חופש הביטוי לבין ההגנה על השם הטוב הוא משימה מורכבת ומתמשכת, במיוחד בעידן שבו תוכן דיבתי יכול להתפשט בקלות ובהיקף חסר תקדים. המשפט הישראלי, באמצעות חוק איסור לשון הרע והפסיקה שהתפתחה סביבו, מנסה לנווט בזהירות בין ערכים אלו. עם זאת, תופעת תביעות ההשתקה והאתגרים הייחודיים של המרחב הדיגיטלי מחייבים התערבות נוספת – הן באמצעות פרשנות שיפוטית המודעת לסכנות אלו, והן באמצעות חקיקה שתספק כלים יעילים יותר להתמודדות, ושתבטיח כי חופש הביטוי, החיוני לדמוקרטיה, לא יושתק על ידי שימוש לרעה בהליכים משפטיים. פרשנות שיפוטית אקטיבית ורפורמה חקיקתית יוכל להבטיח את האיזון הראוי ואת שמירת חופש הביטוי לצד הגנה על כבוד האדם ושמו הטוב.