הגנת "אמת דיברתי" מהווה אבן יסוד בדיני לשון הרע בישראל, ומאפשרת למפרסם תוכן פוגעני להימנע מאחריות משפטית אם יוכיח שאכן פרסם אמת. עם זאת, יישומה של הגנה זו אינו פשוט כלל, והוא מציב אתגרים מהותיים בפני בתי המשפט והצדדים המתדיינים. מורכבות זו נובעת מהצורך לאזן בין זכות הפרט לשם טוב וכבוד לבין חופש הביטוי והאינטרס הציבורי, כמו גם מהאתגרים המעשיים בהוכחת "האמת" בבית המשפט, במיוחד בעידן המידע הדיגיטלי והמהיר.

הגנת "אמת דיברתי" מעוגנת בחוק איסור לשון הרע, והיא מורכבת משני יסודות מצטברים שיש להוכיחם:

1. אמיתות הפרסום: על הנתבע להוכיח שהדברים שפרסם היו אמת. אמיתות הפרסום תיבחן על פי מובנו הטבעי והרגיל של הביטוי הפוגעני, או ממשמעותו המסתברת מנסיבות העניין.

2. עניין ציבורי בפרסום: על הנתבע להוכיח כי היה עניין ציבורי בפרסום הדברים. האינטרס הציבורי נבחן בהתחשב בסוגיית הפגיעה, בחופש הביטוי, ובתכלית הפרסום. לדוגמה, חשיפת שחיתות או מידע חיוני אחר לציבור.

חשוב להדגיש כי פרסום יכול להיחשב ל"לשון הרע" גם אם הוא אמת לאמיתה, וזאת אם יש בו כדי להשפיל או לבזות את מושא הפרסום. במקרים אלו, הגנת "אמת דיברתי" אינה שוללת את עצם היותו של הפרסום לשון הרע, אלא מספקת הצדקה לאי-הטלת אחריות על המפרסם.

נטל ההוכחה לקיום הגנת "אמת דיברתי" רובץ על הנתבע. ככל שהאשמה שיוחסה לאדם בפרסום חמורה יותר, נדרשות ראיות כבדות ו"איכותיות" יותר כדי לעמוד בנטל ההוכחה.

אחד האתגרים המשמעותיים ביותר בהוכחת האמת נובע מהלכת "האמת לשעתה" (הלכת דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך). הלכה זו הפכה את טענת "אמת דיברתי" מטענה אובייקטיבית, הנקבעת לפי הראיות שהובאו לבית המשפט, לטענה סובייקטיבית, הנקבעת לפי מה שאנשים האמינו באותה שעה. הלכה זו מעוררת שאלות קשות בנוגע למועד שבו העובדה "נתבררה" ושלאחריו כבר אי אפשר ליהנות מהגנת אמת דיברתי.

לדוגמה, האם עיתונאי שפרסם כתבה על בגידה של אדם, בהסתמך על מקורות אנונימיים, יוכל ליהנות מהגנת אמת דיברתי גם אם מושא הפרסום מכחיש את הדברים? הכחשות כאלה יכולות להיחשב לגרסאות של "צדדים מעוניינים" ולא לבירור סופי של העובדה. השופטים בעניין אורבך-דיין לא הבהירו את גבולותיה של טענה סובייקטיבית זו וכיצד ניתן להוכיחה.

הפסיקה מכירה בכך שדיני הראיות וסדרי הדין בבית המשפט אינם כלים מתאימים להכרעה ב"אמיתות היסטוריות". המציאות היא מורכבת ורבת פנים, וכל ניסיון לתאר תיאור עובדתי כסיפור פשוט, חד-ממדי, עם הבחנות חדות בין טובים לרעים או דוברי אמת לשקרנים – נועד לכישלון או לחוסר דיוק. "אמת שיפוטית" שונה מ"אמת פילוסופית, מדעית, דתית והיסטורית".

לדוגמה, בפרשת שרון נ' בנזימן, נדונו טענות כנגד אריאל שרון בנוגע למעשים שיוחסו לו בהקשר פוליטי-היסטורי. בית המשפט התמודד עם הקושי להכריע באמת עובדתית הנוגעת לאירועי עבר שנויים במחלוקת ציבורית. בדומה, המחזה "קסטנר" שהעלה טענות קשות כנגד חנה סנש והציג אותה כמי שנשברה בחקירה, עורר דיון בנוגע לגבולות חופש היצירה אל מול פגיעה בשמה הטוב של דמות היסטורית נערצת. בית המשפט קבע כי המחזאי לא עמד בנטל הוכחת האמת, שכן הדברים שהושמו בפיו של קסטנר במחזה לא היו אמת, ולא נתמכו בראיות. גם אם למפרסם כוונה אמנותית, אין הוא יכול לפרסם דברים שקריים ולטעון להגנת אמת.

הגנת תום הלב (סעיף 15 לחוק) קשורה לעיתים קרובות להגנת "אמת דיברתי", שכן היא דורשת, בין היתר, שהפרסום ייעשה ב"תום לב". תום לב בהקשר זה כולל נקיטת אמצעים סבירים לאימות העובדות שבפרסום, לרבות מתן הזדמנות סבירה למושא הפרסום להגיב לדברים, ובמידת הצורך – פרסום תיקונים והכחשות. אם העיתונאי עצמו לא מאמין בכנות באמיתות הפרסום, או לא נוקט אמצעים סבירים לאימותו, לא תעמוד לו הגנת תום הלב

הצגת מידע באופן מטעה, שימוש בקטעי וידאו מאירועים אחרים, או ערבוב מכוון בין עובדות לדעות, עלולים לשלול את הגנת תום הלב, גם אם כוונת המפרסם הייתה להביע ביקורת לגיטימית. בית המשפט מדגיש כי אין מדובר בתגובה עניינית ובביקורת נגדית, אלא כ'רצון להיפרע'. וגם כאן ייאמר שרצון להיפרע אינו עולה בקנה אחד עם טענות בדבר חופש ביטוי.

המרחב הדיגיטלי, ובמיוחד הרשתות החברתיות, שינה את כללי המשחק בתחום לשון הרע, והשפיע גם על הגנת "אמת דיברתי". הקלות שבה ניתן לפרסם מידע, מהירות ההפצה והחשיפה הנרחבת, והיכולת לשתף ולהפוך ל"ויראלי" פוסטים – כל אלה מעצימים את הפגיעה הפוטנציאלית בשמו הטוב של אדם.

פעולת שיתוף תוכן (share) ברשתות חברתיות נחשבת כ"פרסום" המקים עילת תביעה, שכן היא יוצרת "עותק" של הפרסום ומפיצה אותו לקהלים חדשים, ובכך תורמת להפיכתו ל"ויראלי". מנגד, "לייק" או סימוני "תחושה" דומים, אינם נחשבים כפרסום בפני עצמם.

מורכבות נוספת מתעוררת כאשר מדובר בפרסומים חוזרים או מתמשכים, או בפרסום מידע שהשתנה מאז הפרסום המקורי. הפסיקה קובעת שיש לתת משקל להתפתחויות מאוחרות לפרסום, העשויות להשפיע על תחולת ההגנות. לעיתים, מוטלת חובה על המפרסם לעדכן או לתקן את המידע שפרסם, במיוחד כאשר מדובר במידע מהותי כמו זיכוי הנאשם בתיק פלילי.

ניכור הורי: במקרים של ניכור הורי, בהם צד אחד מנסה להכפיש את הצד השני באמצעות טענות קשות (כמו שימוש בסמים או פגיעה מינית), בתי המשפט בוחנים בקפדנות את אמיתות הפרסומים. לדוגמה, במקרה בו אם טענה שאבי ילדיה משתמש בסמים ומסכן את שלום בתו מינית, בית המשפט קבע שהאם לא הוכיחה אמת בפרסום לגבי שימוש עכשווי בסמים או מסוכנות מינית, וכי טענות אלו נועדו לפגוע באב ולמנוע ממנו הסדרי שהות עם לינה, ולא נבעו מדאגה כנה.

טענות על עבירות מין: הוכחת האמת בטענות על עבירות מין מורכבת במיוחד. בתי המשפט מכירים בכך שעדויות נפגעי עבירות מין עלולות להיות קטועות, אך מדגישים כי לעיתים מתעורר קושי לתת אמון בגרסאותיהן של מתלוננות, במיוחד אם יש בהן סתירות מהותיות או אם ניכר מניע פסול להגשת התלונות, כגון ניסיון להכפיש את הנתבע. בית המשפט קבע במקרה אחד כי פעולות מתלוננות היו מתואמות ונועדו לפגוע באדם, תוך שימוש במשרד יחסי ציבור, למרות שהטענות עצמן לא הוכחו.

כינויי גנאי חמורים: כינויים כמו "נאצי", במיוחד כלפי יהודי בישראל, מהווים פגיעה קיצונית ומשפילה ביותר, וחורגים מגדר הבעת דעה סבירה, גם בהקשר של ויכוח פוליטי סוער. שימוש כזה אינו נהנה מהגנת חופש הביטוי, ומהווה לשון הרע שאינה עולה בקנה אחד עם תום לב. העובדה שהנתבע חוזר על הכינוי מעידה על כוונת פגיעה. עם זאת, בית המשפט יכול לשקול את העובדה שהתובע עצמו השתמש במוטיבים דומים בעבר או נטל חלק בהפגנות עם סמלים פוגעניים.

שיתוף פעולה עם שלטונות: בתי המשפט בישראל לא יראו בפרסום המייחס לאדם שיתוף פעולה עם השלטונות הישראלים כ"לשון הרע", גם אם הדבר פוגע במעמדו בעיני קבוצות מסוימות הרואות בכך פגם. שכן, בעיני אדם סביר ובר דעת במדינה נאורה, שיתוף פעולה כזה ראוי לשבח ועידוד, ונוגד תפיסות יסוד של שלטון וסדר.

האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב הוא איזון עדין ומתמשך. הרחבה גדולה מדי של האחריות על מפרסמים, במיוחד עיתונאים, עלולה ליצור "אפקט מצנן" (Chilling Effect) – חשש שיגרום למפרסמים להימנע מפרסום מידע חשוב שיש בו עניין ציבורי, מחשש לתביעות יקרות וממושכות.

מצד שני, הגנה מופרזת על חופש הביטוי עלולה לאיין את זכות הפרט לשם טוב ולכבוד. עיתונאות אחראית אינה מתירה לשקר או לרמות במזיד, אך כן מכירה בטעויות בתום לב. ההמלצה היא לתקן את חוק איסור לשון הרע, בין היתר על ידי הוספת סעיף המאפשר בקשה לדחיית תובענה על הסף כאשר הנתבע מוכיח שמדובר בהתבטאות בפורום ציבורי בנושא שיש בו עניין ציבורי משמעותי, אלא אם התובע יוכיח שיש לו סיכוי סביר להוכיח את עילות התביעה.

לסיכום הגנת "אמת דיברתי" היא לב ליבה של דיני לשון הרע, אך יישומה בישראל רצוף באתגרים פרשניים ועובדתיים. הלכת "האמת לשעתה", מורכבות הוכחת אמיתות היסטוריות, והשפעות המרחב הדיגיטלי, דורשים שיקול דעת שיפוטי מעמיק כדי לשמור על האיזון הראוי בין זכויות מתנגשות. ישנה חשיבות עליונה להמשך פיתוח דוקטרינות משפטיות שיאפשרו עיתונאות חוקרת ואחראית, תוך הגנה על כבוד האדם ושמו הטוב מפני פגיעות שאינן נחוצות או לגיטימיות.