פסק בוררות מהווה כלי חשוב ומרכזי ליישוב סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט. המחוקק ראה בבוררות דרך יעילה לפתרון מחלוקות בין צדדים. על אף היותו של פסק הבוררות כמעשה בית דין, ואף מחייב את הצדדים לו לפני אישורו על ידי בית המשפט, הוא אינו חסין מביקורת שיפוטית. ביקורת זו, המוסדרת בעיקר בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, נועדה לאזן בין עקרון סופיות הדיון בבוררות לבין הצורך להבטיח הליכים הוגנים ותקינים. מאמר זה יסקור באופן מקיף את עילות הביטול המפורטות בחוק הבוררות, תוך ניתוח ההלכות הפסוקות הרלוונטיות, כפי שעולות מתוך המקורות שסופקו.

התערבות בית המשפט בפסקי בוררות היא מצומצמת ביותר ומתוחמת לרשימה סגורה של עילות מוגדרות המפורטות בסעיף 24 לחוק הבוררות. גישה זו נובעת מהמגמה של בתי המשפט להימנע ככל האפשר מהתערבות בהכרעות הבוררים.

פרשנות דווקנית ומצמצמת: עילות הביטול בסעיף 24 לחוק הבוררות מפורשות באופן דווקני ומצמצם. הנטייה הברורה היא לקיים את פסק הבוררות ככל שהדבר ניתן, ולא לבטלו.

היעדר ערכאת ערעור: בית המשפט הדן בבקשה לביטול פסק בוררות אינו משמש כערכאת ערעור. תפקידו מצטמצם לבחינת תקינות הליכי הבוררות, ולא לבחינת תוכן הפסק, כלומר, לא האם הבורר צדק בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין.

טעויות בדין: טעות שנפלה בפסק הבוררות, או שגיאה ביישום הדין המהותי, אינה מהווה כשלעצמה עילה לביטולו, אלא אם כן נדרשה קביעה לפי הדין והבורר התעלם ממנה לחלוטין.

נטל ההוכחה: על בעל דין המבקש את ביטול הפסק מוטל עול כבד להוכיח את הטענה שלו. בית המשפט ייטה תמיד לקיים את הפסק, מתוך הנחה כי מעשי הבורר כשרים הם.

ויתור והשתהות: אם צד ידע על פסול כלשהו בבורר או בהליך והסכים להתדיין, הוא יהיה מנוע מלטעון לפסול זה לאחר מעשה. טענות לביטול פסק בוררות, בפרט בעילות הנוגעות לתקינות הליך המינוי או למשוא פנים, יש להעלות בהזדמנות הראשונה.

סעיף 24 לחוק הבוררות מונה רשימה סגורה של עילות לביטול פסק בוררות. להלן פירוט העילות כפי שהן מתוארות במקורות:

עילה זו מתייחסת למצבים שבהם הסכם הבוררות עצמו אינו תקף. לדוגמה, אם ההסכם אינו יכול לשמש נושא לבוררות מכלל טבעו, כמו הסכמים הסותרים את החוקיות.

 הסדרים כובלים: הסכם המוגדר כ"הסדר כובל" (הפוגע בתחרות) יכול להיות בלתי חוקי. עם זאת, בית המשפט קבע כי גם אם הסכם בוררות נגוע באי-חוקיות כהסדר כובל, אין בכך בהכרח כדי לבטל את תניית הבוררות שבו. תניית הבוררות נחשבת לחלק נפרד מהחוזה, ותוקפה אינו פג עקב בטלות החוזה מחמת אי-חוקיות.

כפיה ואילוץ: טענה שההסכם נחתם תחת כפיה ואילוץ נדחית אם לא הועלתה בישיבת הבוררות הראשונה.

פגם בהליך מינוי הבורר מהווה עילה מובהקת לביטול פסק הבוררות. בית המשפט קבע כי עקב פגם שנפל בהליך מינויו של הבורר, יש לבטל את פסק הבוררות.

ניגוד עניינים ומשוא פנים: אף שזו אינה עילה ספציפית המנויה בסעיף 24, הלכות בית המשפט קובעות כי העילות להעברת בורר מתפקידו המנויות בסעיף 11 לחוק הבוררות עשויות "להאיר את טיבן של עילות הבטלות הקבועות בסעיף 24". לכן, ניגוד עניינים או חשש למשוא פנים עשויים להוות עילה לביטול פסק בוררות, אך נטל ההוכחה לכך כבד. נדרשות ראיות אובייקטיביות לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים. "מראית פני הצדק" חשובה. עם זאת, לא כל היכרות קודמת או אי-גילוי קל מצדיק ביטול; נדרשת "מסה קריטית" של נסיבות. טענות כאלו שמועלות רק לאחר שניתן פסק בוררות שאינו רצוי לצד מעלות תהיות.

עילה זו מתקיימת כאשר הבורר דן או מכריע בעניינים שלא נמסרו לו להכרעה. עם זאת סמכותו של הבורר יכולה להתרחב גם דרך התנהגות הצדדים. טענה לפיה הבורר שגה בפסיקתו, או חרג מסמכותו בכך שפסק בניגוד לראיות או לדין, אינה עילה לביטול אם מדובר בטעות שיפוטית בלבד. בית המשפט אינו בודק האם הבורר טעה בפסיקתו.

 קביעת הבורר בסכום כללי ללא פירוט פרקים יכולה להיחשב כאי-הכרעה מספקת, ולא כחריגה מסמכות.

עילה זו מבטאת את אחד מכללי הצדק הטבעי, והיא שמיעת הצד השני ומתן הזדמנות נאותה להשמיע טענות ולהביא ראיות.

פגיעה בזכות הטיעון תצדיק ביטול פסק בוררות רק כאשר מדובר בפגיעה מהותית בכללי הצדק הטבעי, ולא בפגיעה פורמאלית בלבד.

המקרים בהם עילה זו עשויה להתקיים כוללים מצבים שבהם הבורר לא התייחס לעד שהופיע בפניו, לא נענה לבקשות להמציא מסמכים רלוונטיים, או קיבל חוות דעת מומחה מבלי לתת לצדדים הזדמנות לטעון ולחקור את המומחה.

אם הבורר הכריע על יסוד עילה שלא נטענה בכתבי הטענות, הדבר עלול להוות קיפוח זכותו של בעל דין להביא ראיות.

 בורר שלא פסק בכל היקף הסכסוכים שהובאו בפניו, או שלא הכריע לכאן או לכאן בכל אחת ואחת מהשאלות שהיו שנויות במחלוקת, לא מיצה את מלאכתו. במצב כזה, פסק הדין יוחזר אליו להשלמה.

עד לתיקון חוק הבוררות בשנת 2008, בורר לא היה חייב לנמק את פסקו אלא אם הצדדים חייבו אותו במפורש. לאחר התיקון, ברירת המחדל השתנתה, והבורר חייב לנמק את פסקו, אלא אם הצדדים התנו אחרת. אי-הנמקה במקרה שבו היא נדרשת מהווה עילה לביטול או להחזרת הפסק לבורר לשם השלמת ההנמקה.

החזרת פסק לבורר לצורך השלמת הנמקה אינה מסמיכה אותו לשנות את תוכן ההחלטה המקורית, אלא אם הוסכם על כך במפורש. תרומתו של נימוק הפסק רבה, והוא צריך להיות ברור ולפרוש את קווי חשיבתו של הבורר.

כאשר הסכם הבוררות חייב את הבורר לפסוק לפי הדין המהותי, וניכר שהוא התעלם לחלוטין מהדין או מתוכן המסמכים והראיות, הדבר יכול להוות עילה לביטול.

 אולם, לא כל טעות ביישום הדין המהותי מהווה עילה לביטול. בית המשפט לא יבטל פסק בוררות בשל טעות שנפלה בו או בשל שגיאה ביישום הדין המהותי.

עילה זו קובעת כי פסק בוררות שניתן לאחר המועד שנקבע לתת אותו, ניתן לביטול. עם זאת, בית המשפט רשאי לאשר פסק שניתן באיחור אם הצדדים הסכימו לכך.

זוהי עילה נדירה. היא תופעל בעיקר במקרים שבהם תוכן פסק הבוררות פוגע באופן מהותי באינטרסים, בעקרונות ובערכים יסודיים שחברתנו מבקשת לקיים ולשמר.

לא מדובר בטעויות שיפוטיות או אי-צדק בתוכן הפסק, אלא בהתנגשות עם נורמות ציבוריות יסודיות.

 הסדרים כובלים, הפוגעים בתחרות, יכולים להיחשב כמנוגדים לתקנת הציבור.

 טענות בדבר רמאות, קנוניה או קשר בין הבורר לצד אחד יכולות להיכנס לגדר עילה זו או לעילה 24(10).

 זוהי עילה כוללנית ורחבה. היא כוללת, בין היתר, פגיעה מהותית בעקרונות הצדק הטבעי. כמו כן, היא עשויה להתקיים כאשר נתגלו עובדות חדשות וחשובות, שלא היו ידועות למבקש בעת ניהול הליך הבוררות ושלא היה יכול לדעתן, ויש בעובדות אלה כדי לשנות את פני ההליך מיסודו. תרמית שהשפיעה על מתן פסק הבוררות נכללת אף היא בעילה זו.

העילה מפורשת בזהירות, והשימוש בה שמור למקרים חריגים במיוחד.

גם אם מתקיימת אחת מעילות הביטול המנויות בסעיף 24, בית המשפט אינו חייב לבטל את הפסק. סעיף 26 לחוק הבוררות קובע סייגים:

היעדר עיוות דין: בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול אם הוא סבור שלא נגרם עיוות דין. כלומר, על מנת לבטל פסק בוררות, אין די בקיומה של עילת ביטול, אלא יש להוכיח כי כתוצאה ממנה נגרם עיוות דין לצד המבקש.

ביטול חלקי ותיקון: בית המשפט לא יבטל את פסק הבוררות כולו אם ניתן לבטלו בחלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו לבורר. מגמת בית המשפט היא למנוע את ביטול הפסק במלואו כל אימת שניתן לעשות כן.

החזרת הפסק להשלמה: החזרת פסק לבורר להשלמת הנמקה או תיקון טעויות אינה מותנית בכך שהפסק כולו יבוטל. בית המשפט רשאי להקפיא את חלקו האופרטיבי של הפסק לתקופה מסוימת.

הבדל בין ביטול פסק בוררות לבין ערעור

ביטול: מתבצע לפי העילות הסגורות והמצומצמות שבסעיף 24 לחוק הבוררות.

ערעור: פסק בוררות אינו ניתן לערעור כעניין שבשגרה בדומה לפסק דין של בית משפט. תיקון מס' 2 לחוק הבוררות הוסיף אפשרות לערעור ברשות על פסק בורר לבית המשפט (סעיף 29) או בפני בורר נוסף (סעיף 21א(ג)(2)). עם זאת, הוראת סעיף 29 לא נועדה להרחיב את עילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק. ערעור יינתן רק במקרים חריגים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כאשר שיקולי צדק או מניעת עיוות דין מצדיקים התערבות.

עילות הביטול של פסק בוררות לפי סעיף 24 לחוק הבוררות משרתות את האיזון העדין בין קידום מוסד הבוררות לבין שמירה על עקרונות הצדק וההגינות. הגישה הדווקנית והמצמצמת של בתי המשפט להתערבות בפסקי בוררות, יחד עם נטל ההוכחה הכבד המוטל על הטוען לביטול, מבטיחות את סופיות הדיון ואת אמון הציבור בבוררות ככלי יעיל ואמין ליישוב סכסוכים. רק במקרים חריגים, שבהם נגרם עיוות דין מהותי והוכחה עילה מפורשת בחוק, יתערב בית המשפט ויורה על ביטול הפסק, כולו או חלקו, או על החזרתו לבורר לתיקון או השלמה.