דיני לשון הרע בישראל מציבים בפני בתי המשפט אתגר מורכב של איזון בין שתי זכויות יסוד חוקתיות: הזכות לחופש הביטוי מחד, והזכות לשם טוב וכבוד האדם מאידך. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, מגלם את נקודות האיזון שקבע המחוקק בין ערכים אלה, ומציע שורה של הגנות למפרסם, המותנות, בדרך כלל, בכך שהפרסום נעשה "בתום לב". אחת ההגנות המרכזיות והנפוצות ביותר, במיוחד בהקשר של שיח ציבורי וביקורת כלפי אישי ציבור, היא הגנת הבעת דעה בתום לב, הקבועה בסעיף 15(4) לחוק. הגנה זו, שאינה דורשת את אמיתות הפרסום העובדתי, אלא מתמקדת באופי הפרסום כהבעת דעה ובתום לבו של המפרסם, מאפשרת פתיחת דלת לדברי ביקורת והגנה עליהם, גם אם בדיעבד מתברר כי הדעה שהובעה לא הייתה מבוססת על אדני האמת. מאמר זה יבחן לעומק את יסודותיה ותחולתה של הגנת סעיף 15(4), תוך התייחסות למחלוקות הפרשניות והשלכותיהן על השיח הציבורי.

התנאי הראשון והבסיסי לתחולת סעיף 15(4) הוא שהפרסום יהווה "הבעת דעה" או "סברה" ולא "קביעת עובדה". על הפרסום להביע עמדה סובייקטיבית של המפרסם, ולא לטעון למציאות אובייקטיבית וקיימת. ההבחנה בין השניים אינה תמיד קלה, ובית המשפט קובע אותה על פי "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר" או "האדם הרגיל", תוך התחשבות בהקשר הענייני שבו נאמרו או נכתבו הדברים מעוררי המחלוקת.

גם אם פרסום כולל בתוכו פרטי לוואי עובדתיים, אפיו הדומיננטי הוא זה שיקבע את סיווגו כהבעת דעה או כקביעת עובדה. כלומר, פרט עובדתי שמשתרבב לתוך הבעת דעה לא ישנה את אופיו המהותי של הפרסום, ובלבד שאין בו כדי לשנות את תכונתו המהותית. אם הפרסום יסווג כקביעת עובדה, אזי ההגנה הרלוונטית היחידה לגביו היא הגנת "אמת הפרסום" לפי סעיף 14 לחוק, הדורשת אמיתות הדברים ועניין ציבורי בפרסום.

הפסיקה עסקה רבות בהבחנה זו. בפרשת ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, נקבע כי האמירה "מנחם בגין אמנם יודע היטב כי שרון רימה אותו" הייתה בגדר סברה במהלך דיון פובליציסטי ועניין ציבורי-פוליטי, ועל כן חוסה תחת הגנת תום הלב כהבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד רשמי. לעומת זאת, במקרים אחרים, ייחוס תכונות של גזען או שקרן או ביצוע "מניפולציות קטנות בסקרים", נחשבו כקביעת עובדה, שעלולה לפגוע במקצועיותו ובמשרתו של הנפגע, ועל כן לא הוגדרו כהבעת דעה המוגנת בסעיף 15(4). ההבחנה אינה תלויה בתוכנה של הדעה, אלא בכיצד היא מוצגת – כסברה אישית או כקביעה עובדתית.

הדרישה המרכזית לתחולת כל הגנות סעיף 15, ובכללן סעיף 15(4), היא עשיית הפרסום "בתום לב". נטל ההוכחה לקיומו של תום לב מוטל על הנתבע המפרסם. סעיף 16 לחוק קובע חזקות המסייעות בבחינת תום הלב.

חזקת תום הלב החיובית (סעיף 16(א)) קובעת כי אם הנאשם או הנתבע הוכיח שעשה את הפרסום באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 ושהפרסום "לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות", חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. "תחום הסביר" אינו מחייב שההשקפה המובעת בפרסום תהיה המסקנה הבלעדית או ההגיונית ביותר מן הנסיבות, אלא שיהיה קשר הגיוני אפשרי בין הפרסום לנתונים, ושהפרסום לא יחרוג בחומרתו באופן בלתי סביר. למשל, ייחוס כינויי גנב ושודד לאדם שאיחר בתשלום חוב ייחשב כחורג מהסביר.

חזקות העדר תום לב השליליות (סעיף 16(ב)) מפרטות מקרים בהם ייתכן שפרסום לא נעשה בתום לב:

1.  אם הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו.

2. אם הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא. עם זאת, "העדר האמת כשלעצמו אין בו כדי לשלול את תום־הלב, אם לא נצטרפו לכך יסודות נוספים" כמבואר בסעיף 16(ב).

3. אם המפרסם התכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15. כוונה לפגוע, או מוטיב נקמה, יכולה להעיד על חוסר תום לב. למשל, אם הנתבע עצמו מודה כי כוונתו הייתה "לנקום". בית המשפט קבע במקרים מסוימים כי פעולה מתוך מניע של נקמה או השחרה, גם אם המפרסם האמין לאמיתות דבריו, עלולה לשלול את הגנת תום הלב בשל חוסר סבירותה או כוונת הפגיעה העולה ממנה. עם זאת, בפרשת עניין ריימר נ' עזבון רייבר, נקבע כי מוטיב מורשע לא שולל את הגנת סעיף 15(8) אם המתלונן מאמין באמיתות דברי תלונתו. הדבר מבטא את ההכרה כי הגשת תלונות במשטרה, כחלק מפעילות אכיפה, ראויה להגנה רחבה יותר. עקרון זה, לפיו האמונה באמת התוכן חשובה יותר מהמניע, עשוי להשפיע גם על פרשנות תום הלב בסעיף 15(4) במקרים מתאימים.

חשוב לציין כי "תום הלב" הנבחן בשלב קביעת הפיצויים אינו זהה ל"תום הלב" הנדרש במסגרת הגנת תום הלב שבסעיף 15 לחוק, ועל כן חזקות סעיף 16 אינן חלות בשלב פסיקת הפיצוי.

סעיף 15(4) מגן על הבעת דעה שמתייחסת ל:

התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי.

אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע, במידה שהם נתגלו באותה התנהגות.

הפסיקה מכירה בכך שעיתונאים בכירים המופיעים בתקשורת בנושאים חשובים ובעלי פרשנויות פוליטיות, נחשבים לאנשי ציבור לצורך העניין. הרחבת ההגנה לאנשים פרטיים הפועלים בזירה הציבורית, כמו שיתוף פרסומים ברשתות החברתיות, משקפת את חשיבות חופש הביטוי במרחב האינטרנטי הפתוח.

היחס בין סעיף 15(4) לסעיף 14 ("אמת הפרסום"): שני מסלולים נפרדים

חוק איסור לשון הרע מבחין באופן מהותי בין הגנת "אמת הפרסום" (סעיף 14) לבין הגנות תום הלב (סעיף 15). בעוד שסעיף 14 מגן על פרסום שהוא אמת ושיש בו עניין ציבורי, והוא נחשב להגנה "אובייקטיבית", הרי שסעיף 15 מרכז את ההגנות ה"סובייקטיביות" המותנות בתום לבו של המפרסם.

נקודה קריטית בהקשר זה היא שהגנת סעיף 15(4) אינה מותנית באמיתותה העובדתית של הדעה המובעת, וזאת בניגוד מובהק לסעיף 14. כלומר, גם אם בדיעבד מתברר שהדעה שהובעה אינה מבוססת על אדני האמת, עדיין יכולה לקום הגנה, ובלבד שהדעה הובעה בתום לב ובסבירות. אלמלא כן, לא היה צורך בהגנה המיוחדת של סעיף 15(4), שכן על הבעת דעה שהיא אמת מגן גם סעיף 14.

הלכת "אמת לשעתה" (אשר עלתה בפרשת דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך ואחרים, שעסקה בעיקר בסעיף 14 לחוק, עוררה דיון בשאלת טשטוש ההבחנה בין שתי ההגנות. טענה אחת הייתה שהלכה זו מאיינת את סעיף 14 עבור אמצעי תקשורת, שכן אם פרסום שגוי שנעשה בתום לב ובאופן סביר ייהנה מהגנה, אין הבדל מהותי בין אמת הפרסום לתום הלב. עם זאת, בית המשפט הבהיר כי הגנת סעיף 14 ממשיכה לדרוש אמיתות אובייקטיבית של הפרסום בזמן אמת. הגישה הדומיננטית היא שיש לתחום היטב בין שתי ההגנות, וכי דרישות תום הלב אינן חלות על הגנת האמת בפרסום.

הגנת סעיף 15(4) רלוונטית למגוון רחב של סיטואציות בשיח הציבורי:

פרסומים ברשתות חברתיות: פעולת "שיתוף" (Share) ברשתות חברתיות נחשבת ל"פרסום" המקים עילת תביעה. הגנת סעיף 15, ובפרט 15(4) לעניין הבעת דעה בתום לב, עשויה לעמוד למשתמשים, במיוחד כאשר מדובר בסוגיה המצויה בשיח הציבורי או שיש לה חשיבות ציבורית. הפרשנות התכליתית של ההגנות בחוק מכירה בחשיבותו של המרחב האינטרנטי הפתוח המאפשר למשתמשים לממש את זכותם לחופש הביטוי.

לשון חריפה : הפסיקה מתמודדת עם הגבול הדק בין סאטירה, שמטרתה לעורר דיון ציבורי, לבין העלבות גרידא. גם תיאורים ציוריים וחריפים עשויים לחסות תחת ההגנה אם הם נועדו להדגים עניין ציבורי ולא רק להשפיל או לבזות. בפרשת רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, נבחן שימוש בכינוי "נאצי" כלפי אדם בשיח פוליטי. נקבע כי הגנת תום הלב (15(4)) אינה עומדת למפרסם אם מתקיימת חזקת העדר תום הלב השלילית (16(ב)(3)), דהיינו, שהתכוון לפגוע במידה גדולה מהסביר.

תלונות לרשות מוסמכת: אף שסעיף 15(4) עוסק בהבעת דעה, חשוב להבין את הקשר הרחב יותר למושג "תום לב" בהגנות אחרות בסעיף 15. למשל, סעיף 15(8) מגן על תלונה שהוגשה לרשות מוסמכת או לממונה על הנפגע, וסעיף 15(3) מגן על פרסום שנעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר. במקרים אלה, אם המתלונן האמין באמיתות תלונתו, גם אם המניע היה רצון לפגוע, הגנת תום הלב לא תישלל. זאת, משום שהמטרה של הגנת סעיף 15(8) היא להגן על ציבור המדווחים על עבירות שנעברו. עם זאת, על המפרסם לנקוט באמצעים סבירים לוודא את אמת הפרסום, ופרסום מופרז או ללא בסיס ראייתי סביר עלול לשלול את ההגנ.

הגנת סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע היא כלי חיוני לאיזון בין זכותו של אדם לשם טוב לבין חופש הביטוי, במיוחד בהקשר של שיח ציבורי וביקורת כלפי אישי ציבור. היא מאפשרת להביע דעות וסברות, גם אם אינן מוכחות כעובדות, ובלבד שהן נעשו בתום לב, באופן סביר, ונוגעות לעניינים ציבוריים.

הפסיקה מדגישה את חשיבות ההבחנה המהותית בין "הבעת דעה" ל"קביעת עובדה", ואת החיוניות של יסוד תום הלב המהותי. תום לב נבחן לא רק בהיעדר כוונת זדון, אלא גם במידת הסבירות של הפרסום, ובמידה שבה המפרסם נקט אמצעים סבירים לוודא את הבסיס העובדתי לדבריו, כפי שמשתקף מחזקות סעיף 16 לחוק.

הגנה זו תורמת לטיפוח עיתונות חופשית וחוקרת ולעידוד שיח ציבורי חופשי בנושאים בעלי חשיבות. היא מאפשרת ביקורת לגיטימית על פעולותיהם של אנשי ציבור ורשויות, ובכך מחזקת את הדמוקרטיה ומעודדת שקיפות. עם זאת, בית המשפט נדרש להמשיך ולבצע איזון עדין בכל מקרה לגופו, כדי למנוע ניצול לרעה של ההגנה לשם פגיעה אישית בלתי לגיטימית.