המרחב הדיגיטלי, על שלל פלטפורמותיו – מרשתות חברתיות ועד אתרי חדשות ופורומים – יצר מהפכה של ממש באופן שבו מידע מתפשט ונצרך. לצד היתרונות הגלומים בחופש הביטוי הבלתי-מוגבל כמעט ובמהירות הפצת המידע, התפתחו גם אתגרים משמעותיים בהחלת דיני לשון הרע המסורתיים על התנהגויות מקוונות. ההקלות שבפרסום תוכן באינטרנט, לעיתים תחת מעטה אנונימיות, מאפשרות לתוכן משמיץ להגיע ללב התודעה הציבורית בקלות, במהירות ובאופן ויראלי, ואף לחזור ולהופיע בעזרת מנועי חיפוש, מה שמוביל לעלייה ניכרת במכתבי התראה ותביעות שמטרתן להתמודד עם פגיעות מסוג זה. במאמר זה, נעמוד על ההבחנות המרכזיות בדיני לשון הרע ביחס לפעולות נפוצות במרחב הדיגיטלי, כגון "שיתוף" (sharing), "חיבוב" (לייק) ו"היפר-קישור", תוך התמקדות בפסק הדין המכונן בעניין ניידלי והשלכותיו.

פסק הדין ניידלי רע"א 1239/19 יואל שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ עמד במרכז הדיון בשאלת יישום דיני לשון הרע על פעולות ברשתות חברתיות. בית המשפט קבע כי כתיבת "סטטוס" או "פוסט" ברשת החברתית היא אכן בגדר "פרסום" כמובנו בחוק איסור לשון הרע, ועל כן עשויה להקים עילה לתביעה אם יש בה משום לשון הרע. אולם, השאלה המורכבת יותר שהתעוררה נגעה לפעולות שאינן יוצרות מסר חדש ועצמאי, אלא נועדו להתייחס לתוכן שפורסם על ידי משתמש אחר ברשת או להדהד אותו. בהקשר זה, אימץ בית המשפט את פרשנות היועץ המשפטי לממשלה, אשר הבחינה בין פעולת ה"שיתוף" לבין סימון "לייק" (או סימוני "תחושה" דומים).

ההכרעה המרכזית בפסק הדין הייתה כי רק פעולת ה"שיתוף" עולה כדי "פרסום" כמובנו בחוק איסור לשון הרע, ואילו סימון "לייק" אינו נחשב כפרסום כזה. הרציונל העומד מאחורי הבחנה זו הוא שפעולת השיתוף יוצרת מעין "עותק" של הפרסום העוולתי, אשר יוצג לחבריו או עוקביו של המשתף ברשת החברתית. מדובר בפעולה של חזרה על פרסום מסוים החושפת אותו למשתמשים נוספים, שאולי לא נחשפו לפרסום המקורי. השופטת ברק-ארז הדגישה כי פעולת השיתוף יוצרת מעין 'עותק' של הפרסום העוולתי אשר יוצג לחבריו או עוקביו של המשתף ברשת החברתית. מדובר אפוא בפעולה של חזרה על פרסום מסוים החושפת אותו למשתמשים נוספים. באופן כללי ניתן לומר כי פעולה של שיתוף עשויה להקנות לפרסום מסוים תפוצה נרחבת ותהודה רבה (ובכך לתרום להפיכתו ל'ויראלי'), מעבר למה שהיה מקבל לולא שותף. השופטת וילנר הוסיפה וחיזקה קביעה זו, בציינה כי "פעולת השיתוף נועדה, הלכה למעשה, לפרסם את התוכן המשותף לקהלים חדשים ושונים, מעבר לחבריו ולעוקביו של הכותב המקורי. יתרה מכך, לעתים השיתוף הוא הוא אשר מעניק פרסום של ממש לתוכן המקורי.

מנגד, קשה לראות בסימון "לייק" יצירת "עותק" של הדברים או חזרה עליהם. אף שלעיתים האלגוריתם של הרשת החברתית מוביל לעדכונם של משתמשים נוספים בדבר התרחשות פעולת ה"לייק", וכפועל יוצא מכך משתמשים אלו נחשפים גם לפרסום המקורי – אין בכך כדי להפוך את ה"לייק" עצמו ל"פרסום". ההבחנה מבוססת על האבחנה המהותית בין פעולה אקטיבית של הפצת תוכן לבין פעולה פסיבית של הבעת רגש או הערכה כלפי תוכן קיים.

ההלכה שנקבעה בניידלי נועדה גם להתמודד עם חשש משמעותי מפני הרחבה בלתי מבוקרת של מעגל הנתבעים הפוטנציאלי והצפת בתי המשפט בתביעות סרק או בתביעות בעלות אופי גבולי. בית המשפט הדגיש כי המענה העיקרי לחששות אלו מצוי במנגנונים "מאזנים" המובנים בתוך דוקטרינת לשון הרע, בדמות ההגנות וההקלות הקבועות בחוק, וכן במנגנון חיצוני של איסור שימוש לרעה בהליכי משפט.

מעבר לשיתוף וללייק, המרחב הדיגיטלי מציג אתגר נוסף בדמות היפר-קישורים. היפר-קישור הוא אמצעי מדיה אלקטרוני שלחיצה עליו מובילה לתוכן המצוי בדף אינטרנט אחר. בית המשפט בניידלי קבע כי **מדובר במקרה של "פרסום חוזר" שיש לבחון כיצד ראוי ליישם עליו את דיני לשון הרע. קישור כזה מקל על חשיפתו של הפרסום הדיבתי ותורם לתפוצתו, ובמובן זה מפנה אליו. עם זאת, אין מדובר בפעולה הכוללת תוכן עצמאי.

החלת אחריות על פרסום דיבתי גם על מי שמפרסם היפר-קישור המפנה לפרסום המקורי, צפויה להיות בעלת "אפקט מצנן" משמעותי על חופש הביטוי. זאת, מכיוון שהיא עלולה להרתיע משתמשים מלשתף מידע שקיים לגביו עניין ציבורי, מחשש שיישאו באחריות על תוכן שאינו שלהם במקור. עם זאת, הפסיקה מכירה בכך שפרסום חוזר של לשון הרע, אפילו אם הוא נעשה על ידי צד שלישי בפלטפורמה אחרת (כגון העלאת סרט ליוטיוב), יכול להקים עילת תביעה עצמאית. אין חסינות למפרסם שבחר לפרסם לשון הרע בפלטפורמה מסוג אחד, מפני תביעות בגין פרסום חוזר שבוצע בפלטפורמה אחרת.

השופט סולברג, בפסק דין אחר (בכרי נ' מג'נג'י), עמד על כך שאם סרט דיבתי הוקרן תחילה בסינמטק, ולאחר מכן הועלה לאינטרנט שנים לאחר מכן, הרי שקמה עילת תביעה עצמאית בגין הפרסום החוזר באינטרנט. זה מדגיש את העיקרון שכל פרסום, גם אם הוא חזרה על פרסום קודם, בפלטפורמה חדשה או על ידי גורם אחר, יכול להקים עילת תביעה נפרדת.

הגברת הפגיעה הפוטנציאלית בשם הטוב: המרחב הדיגיטלי עלול להעצים את הפגיעה בשם הטוב עקב היכולת למקד מסרים לקהלי יעד רלוונטיים, להפוך מסר לוויראלי ועל-זמני, ולפגוע בשמו הטוב של אדם בעוצמה שלא הייתה בעבר.

האפקט המצנן המוגבר: מעגלי ההרתעה של האפקט המצנן יעילים יותר באינטרנט. הוויראליות של התכנים עלולה להוביל להפצה נרחבת של דבר תביעת ההשתקה, וכתוצאה מכך האפקט המצנן יקיף מעגלים נרחבים יותר, ואף בינלאומיים. בנוסף, "שומרי הסף" האינטרנטיים (כמו מנהלי אתרים) יכולים להעלים ביטוי לחלוטין בתגובה למכתב התראה מצד התובע המשתיק, מבלי לתת לנתבע הזדמנות ראויה להגן על זכותו לחופש ביטוי.

אנונימיות ואחריות: הקלות שבה ניתן לפרסם תוכן באינטרנט, לעיתים תחת מעטה של אנונימיות (אמיתית או מדומה), עלולה לשמש כמפלט למפיצי דיבה. האינטרנט אינו 'מערב פרוע' ואין לראות בו מסגרת שבה אין דין ואין דיין. האנונימיות מאפשרת למפרסמים להשתלח בזולת ולשחרר את חרצובות הלשון בלי לשאת באחריות. חשיפת זהותם של גולשים אנונימיים היא שלב מקדים חיוני עבור נפגעי לשון הרע, אך מנגד, היא מעוררת שאלות כבדות משקל לגבי חופש הביטוי והזכות לפרטיות.

"תביעות השתקה" (SLAPPs): המרחב הדיגיטלי מעצים את תופעת תביעות ההשתקה, שהן תביעות משפטיות, על פי רוב בעילת לשון הרע, שנועדו למנוע או לבטל פרסום ביקורת ולהשתיק דיון ציבורי בעניינו של מגיש התביעה. תביעות אלו, המוגשות לרוב על ידי תאגידים, בעלי הון או אנשי ציבור נגד עיתונאים ואזרחים, מטילות על הנתבע מחיר כלכלי ונפשי כבד. הן פוגעות בזרימתו החופשית של המידע ומצמצמות את השיח הציבורי החיוני לדמוקרטיה. הפסיקה מתמודדת עם האתגר לזהות תביעות השתקה ולקבוע כיצד לפעול מולן.

בית המשפט נדרש לאזן בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי, במיוחד כשהפגיעה מתרחשת בזירה הציבורית ומופנית כלפי נפגע המעורב בענייני ציבור. איזון זה גמיש ותלוי בנסיבות הקונקרטית של המקרה. על אף שדיני לשון הרע המסורתיים אינם מבחינים בין מפרסם פרטי לכלי תקשורת, הפסיקה בפועל מראה כי אין הבדל של ממש בסכומי הפיצויים שנפסקים נגד כלי תקשורת לעומת שאר הנתבעים.

הפסיקה בישראל, אף שהיא מנסה לייצר מארג ערכי של כללים להתמודדות עם תופעת לשון הרע במרחב הדיגיטלי, עדיין מתלבטת ורחוקה מלהיות חד-משמעית. היא נעה על הציר שבין הגנה על "שם טוב" לבין הגנה על "חופש הביטוי". המורכבות נובעת מכך שהחוק לא שילב את ה"יסוד הציבורי" לתוך הגדרת "לשון הרע", ולכן אמירה פוגענית כלשון הרע נבחנת על פי אמת מידה ניטרלית שאינה מתחשבת בהיות הנפגע איש ציבור בשלב הסיווג, אלא רק בשלב ההגנות.

עם זאת, הפסיקה מכירה בחשיבותו של שיח ציבורי נוקב, ואף אם הוא קשה, הוגן וענייני. חופש הביטוי חיוני לדמוקרטיה, ולכן יש ליתן לו משקל מירבי בתחום הציבורי והפוליטי. אנשי ציבור, מעצם תפקידם, נוטלים על עצמם סיכון לפגיעה בשמם הטוב. אולם, גם חופש ביטוי זה אינו מוחלט; הוא מוגבל על ידי כבודו ושמו של הפרט, ואין הוא מתיר השפלה וביזוי לשם השפלה וביזוי. ביטויים חריפים, כמו השוואת אדם לנאצי, נחשבים כחורגים מגבולות חופש הביטוי הלגיטימי, במיוחד במדינה יהודית ודמוקרטית כמו ישראל. במקרים אלו, המטרה היא לגדף ולהשפיל, ולא לקדם שיח ציבורי.

ההתפתחות הטכנולוגית והתפשטות השימוש באינטרנט והרשתות החברתיות יצרו מציאות חדשה עבור דיני לשון הרע. פסק הדין ניידלי סיפק בהירות חשובה בכל הנוגע להבחנות בין פעולות שונות במרחב המקוון: הוא קבע כי שיתוף תוכן מהווה פרסום, אך לייק אינו כזה. במקביל, שיתוף של היפר-קישור נחשב לפרסום חוזר, המצדיק בחינה נפרדת. אתגרים אלו מחייבים התאמה מתמדת של הדין, הן באמצעות פרשנות שיפוטית זהירה והן באמצעות שינויי חקיקה, כדי להבטיח את האיזון העדין בין הגנה על שמו הטוב של האדם לבין חופש הביטוי, שהינו עמוד תווך של חברה דמוקרטית.