מוסד הבוררות בישראל, המעוגן בחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, מהווה נדבך חשוב ביישוב סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט. הוא נועד לספק דרך יעילה, מהירה וחסויה להכרעה במחלוקות, תוך מתן כבוד לרצון הצדדים. אולם, בין ההיבטים המרתקים והמורכבים ביותר בדיני בוררות עומדת שאלת היקף סמכותו של הבורר וכן המקרים שבהם הוא עלול לחרוג מסמכותו, והמשמעויות המשפטיות הנובעות מכך. סוגיה זו מבטאת את המתח המובנה בין עקרון אוטונומיית הצדדים והרצון להגשים את תכליות הבוררות, לבין הצורך בפיקוח שיפוטי שיבטיח את טוהר ההליכים ואת עקרונות הצדק הטבעי.

סמכותו של הבורר, בניגוד לזו של בית המשפט המושפעת מכוח החוק, נובעת בעיקר מהסכם הבוררות שנכרת בין הצדדים

הסכם זה הוא שמגדיר את הפלוגתאות שהוגשו להכרעתו של הבורר ואת גדרי סמכותו. הצדדים רשאים לקבוע בהסכם את היקף סמכויותיו של הבורר באופן נרחב ביותר למשל, הם יכולים להסכים שהבורר לא יהיה כפוף לסדרי הדין, לדיני הראיות, ואף לא לדין המהותי, ולאפשר לו לפסוק על דרך הפשרה או על בסיס ידיעותיו האישיות עם זאת, גם כאשר הבורר משוחרר מכבלי הדין, הוא עדיין אינו פטור מחובתו לנהוג על פי כללי הצדק הטבעי.

מעבר לקבוע מפורשות בהסכם, הצדדים יכולים להרחיב את סמכותו של הבורר גם בדרך של התנהגות. הלכה פסוקה היא שהצדדים יכולים להרחיב את יריעת המחלוקת מעבר לקבוע בהסכם הבוררות, למשל על ידי הבאת ראיות או העלאת טענות בנוגע לעניינים שלא נמסרו במפורש להכרעתו של הבורר. הסכמה זו יכולה להינתן אף מכללא. כאשר צד בוחר להרחיב את יריעת המחלוקת בסיכומיו, אין לראות כל פסול באופן פעולת הבורר שהתייחס לטענות אלו בפסקו.

קיים גם סוג של בוררות סטטוטורית, שבה סמכות הבורר אינה נובעת מהסכמת הצדדים, אלא מפי חוק. בבוררויות מסוג זה, האלמנט ההסכמי נחלש, ובית המשפט מחויב לעכב הליכים ולהעביר את הדיון לבוררות, ללא שיקול דעת, אלא אם קיים "טעם מיוחד" שלא לעשות כן.

סוגיית חריגה מסמכות היא אחת העילות המרכזיות לביטול פסק בוררות, הקבועה בסעיף 24(3) לחוק הבוררות. חריגה כזו יכולה ללבוש צורות שונות:

1. הכרעה בעניינים שאינם ניתנים לבוררות: ישנם עניינים שמעצם טיבם ומהותם אינם יכולים להיות מוכרעים בבוררות, אלא רק בערכאות שיפוט. לדוגמה, סמכות לשפוט בעבירות פליליות נשמרת למדינה. כמו כן, בורר אינו מוסמך לוותר על זכויות קוגנטיות (מכוח חוקי מגן) בדיני עבודה בשמו של עובד, שכן עובד אף הוא אינו יכול לוותר עליהן בעצמו. הסדרים כובלים (עבירה פלילית לפי חוק ההגבלים העסקיים) אף הם אינם ראויים לדיון בבוררות, שכן הם פוגעים בתחרות ובציבור הרחב. ככלל, הסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים – אינו תקף.

2. הכרעה בעניינים שלא נמסרו לבורר: הבורר חורג מסמכותו כאשר הוא דן ומכריע בנושאים שלא הוגדרו בפלוגתאות שהובאו בפניו, או שלא נמסרו לו כלל להכרעה, במפורש או מכללא. למשל, אם הוסכם שהבורר יכריע בסכסוכים כספיים בלבד, אך הוא מכריע גם בענייני זכויות במקרקעין. חריגה כזו יכולה להתרחש גם אם הבורר פוסק סעד חדש מיוזמתו, אשר אינו נובע ישירות מהמסמכים או הסעדים שהתבקשו.

3. הכרעת הבורר בשאלת סמכותו שלו: ככלל, בורר אינו מוסמך להכריע בנוגע לסמכותו שלו עצמו, אלא אם הוסמך לכך במפורש על ידי הצדדים (בהסכם הבוררות או בהסכמה בעל פה/התנהגות), או על ידי הוראה סטטוטורית, או כאשר מדובר בשאלה אינצידנטלית לסכסוך העיקרי. אם הבורר כן בחר לדון ולהכריע בשאלת סמכותו, על הצד המתנגד לשדל את הבורר לפנות באבעיה לבית המשפט (כלומר, לבקש את חוות דעתו של בית המשפט), ובהיעדר הצלחה, לפנות לבית המשפט בבקשה לפסק דין הצהרתי בדבר חוסר סמכות.

4. מתן סעדים זמניים: הפסיקה בישראל קובעת כי בורר אינו מוסמך לתת סעדים זמניים כמו עיקול נכסים, עיכוב יציאה מהארץ, מינוי כונס נכסים, או צו עשה/לא תעשה, שכן סמכויות אלה מוקנות לבית המשפט בלבד.

5. אי עמידה בתנאים מוגדרים בהסכם: אם הסכם הבוררות קובע שהבורר כפוף לדין המהותי או מחויב לנמק את החלטותיו, ואינו עושה כן – זוהי עילה לביטול פסק הבוררות. עם זאת, בית המשפט בוחן את מידת ההנמקה והאם היא עומדת בדרישות סעיף 24(6) לחוק הבוררות, ויכול להחזיר את הפסק לבורר להשלמת נימוקים במקום לבטלו.

6. אי מתן הזדמנות נאותה לטעון טענות או להביא ראיות: זהו פגם יסודי הנוגע לכללי הצדק הטבעי. אם צד לא קיבל הזדמנות מספקת להציג את עמדתו, לחקור עדים או להגיש ראיות, הדבר עלול להוביל לביטול הפסק.

ביקורת שיפוטית על פסק בוררות: מתי וכיצד?

התערבות בית המשפט בפסקי בוררות היא צרה ומוגבלת לעילות ספציפיות המפורטות בחוק הבוררות. בית המשפט אינו משמש כערכאת ערעור על פסיקת הבורר. עילות הביטול מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני ומצמצם, במגמה לתת תוקף לפסק הבוררות ולא לבטלו, ובכך לחזק את מוסד הבוררות. הנטל להוכחת עילת ביטול מוטל על הצד המבקש את הביטול.

הבחנה בין טעות שבדין לחריגה מסמכות: חשוב להבחין בין חריגה מסמכות לבין טעות של הבורר ביישום הדין. טעות ביישום הדין, כשלעצמה, אינה עילה לביטול פסק הבוררות, אלא אם כן הצדדים הסכימו מראש על זכות ערעור בפני בית המשפט במקרה של טעות יסודית ביישום הדין אשר גרמה לעיוות דין. גם אז, לא כל טעות ביישום הדין תצדיק התערבות, אלא רק טעות יסודית שגורמת לעיוות דין.

"עקרון העיפרון הכחול": גם במקרים בהם נערך הסכם בלתי חוקי, בתי המשפט הגנו על מוסד הבוררות בכך שלא פסלו את הסכם הבוררות כולו, אלא השתמשו בעקרון "העיפרון הכחול" על מנת להפריד בין חלקיו החוקיים של ההסכם לחלקיו הבלתי חוקיים, וכך הכשירו את הבוררות.

מניעות ושיהוי: צד שידע על עילה לפסלות הבורר (כגון ניגוד עניינים) או על פגם בהליך הבוררות, אך השתהה בהעלאת הטענה או המשיך לקחת חלק בהליך, ייחשב כמי שוויתר על טענתו או מושתק מלהעלותה בשלב מאוחר יותר, במיוחד לאחר מתן פסק הבוררות. הרציונל הוא למנוע מצד שאינו מעוניין בבוררות להכשילה או לעכבה, במיוחד אם התוצאה אינה לרוחו.

תיקון, השלמה או החזרה לבורר במקום ביטול: בית המשפט מצווה, ככל הניתן, לתקן, להשלים או להחזיר את פסק הבוררות לבורר כדי למנוע את ביטולו המלא. סעיף 26(ב) לחוק הבוררות קובע שבית המשפט לא יבטל את הפסק כולו אם ניתן לתקנו או להשלימו. הבורר מוסמך להבהיר פסק דין גם לאחר שסיים את מלאכתו ונתן את פסק הבוררות.

סמכות בית המשפט המחוזי בענייני בוררות: לבית המשפט המחוזי סמכות ייחודית לדון בתובענות נגד בוררים, כולל בקשות להעברת בורר מתפקידו, תביעות לפיצויים בגין מעילה באמון, ותביעות הקשורות לשכרו. מעמדו של הבורר בהליך הבוררות הוא כשל "אדם הממלא תפקיד שיפוטי", ומכאן החשיבות בסמכות ייחודית זו של בית המשפט המחוזי.

שאלת היקף סמכותו של הבורר וחריגה ממנה מהווה סוגיה מרכזית בדיני בוררות, המבטאת את האיזון העדין בין כיבוד רצון הצדדים וקידום מוסד הבוררות כאלטרנטיבה יעילה למערכת המשפטית, לבין שמירה על עקרונות צדק וטוהר הליכים. הפסיקה בישראל, בהתאם לחוק הבוררות, נוקטת בגישה של פיקוח שיפוטי מצומצם וממוקד, המעדיפה לקיים את פסק הבוררות ולא לבטלו, אלא במקרים חריגים ובהתקיים עילות ביטול מוגדרות ופרשנותן הדווקנית. אוטונומיית הצדדים נשמרת במידה רבה, תוך מתן כלים משפטיים להתמודדות עם מצבים של חריגה מסמכות, תוך עקרונות של מניעות ושיהוי המונעים ניצול לרעה של הליכי ביטול. בסופו של דבר, המטרה היא להבטיח שהבוררות תמשיך לשמש כלי אמין, הוגן ויעיל ליישוב סכסוכים, שמעמדו כהכרעה מחייבת יישמר.