בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל חלקית את תביעתו של איש העסקים מוטי קוגל נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים, וקבע כי חלק מבעליהן ההיסטוריים של שתי חלקות בשכונת גילה אינם "נפקדים", בעוד אחרים כן. פסק הדין המורכב צולל לעומק ההיסטוריה של הקרקע ובוחן את תחולתו של חוק נכסי נפקדים על מי שהיגר לצ'ילה לפני קום המדינה ועל תושבי יהודה ושומרון.

בפסק דין מנומק, קבעה (12.3.25) שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, חגית מאק-קלמנוביץ, הכרעה חלקית בסוגיה סבוכה הנוגעת לשתי חלקות קרקע באזור שכונת גילה של היום, במקור אדמות הכפר בית ג'אללה. התובע, מוטי קוגל, אשר רכש את הקרקעות, ביקש מבית המשפט להצהיר כי הן אינן "נכסי נפקדים" ויש לשחררן.

השאלה המרכזית שעמדה בלב המחלוקת הייתה האם בעליהן השונים של הקרקעות לאורך השנים עונים להגדרת "נפקד" על פי חוק נכסי נפקדים משנת 1950. פסק הדין דן בכל אחד מהבעלים ההיסטוריים בנפרד, וקבע קביעות שונות לגביהם.

חלקה 2050: חלקה זו הייתה רשומה במקור על שם ניקולא עיסא מחלוף ואליאס מורד. לגבי אליאס מורד חנא, קיבל בית המשפט את עמדת התובע וקבע כי אינו נפקד. התובע הציג תצהיר ישן בו צוין מספר תעודת זהות ישראלית של חנא, והאפוטרופוס לא הצליח לסתור ראיה זו. לעומת זאת, בנוגע לשותפו, ניקולא עיסא מחלוף, קבעה השופטת כי הוא כן ייחשב נפקד, מאחר שהתובע לא הצליח להרים את נטל הראיה ולהוכיח את זהותו ומקום מגוריו.

בהמשך, נמכרה החלקה לגב' ג'מילה מוסא מכלוף. כאן, הקביעה הייתה מורכבת יותר. בית המשפט קבע כי ג'מילה, שהייתה תושבת בית ג'אללה, היא "נפקדת באופן פורמלי". עם זאת, השופטת החילה על עניינה את "הלכת חסיין", פסיקה חשובה של בית המשפט העליון. על פי הלכה זו, כאשר מדובר בנכסים בירושלים שבעליהם הם תושבי יהודה ושומרון, והאפוטרופוס לא הפעיל את סמכויותיו על הנכס לאורך השנים, לא ניתן להכריז עליו כנכס נפקד אלא במקרים חריגים ובאישור היועץ המשפטי לממשלה. השופטת דחתה את טענת המדינה כי מכתב שנשלח בשנת 1996 מהווה "הפעלת סמכות", וקבעה כי המכתב רק תיאר מצב משפטי ולא ביטא פעולה אקטיבית כלשהי.

חלקה 2911: חלקה זו הייתה בבעלותו של מינא מוסא מחלוף. התובע טען כי מינא הוא למעשה אדם בשם אמיליו מויסס מחלוף טבחה, שהיגר לצ'ילה עוד בשנת 1922 והתאזרח שם ב-1958. לאחר שבחנה מסמכי הגירה וראיות נסיבתיות, לרבות הצהרת אחותו ג'מילה , השתכנעה השופטת כי אכן מדובר באותו אדם. מכיוון שעזב את הארץ שנים רבות לפני המועדים הקובעים בחוק נכסי נפקדים, נקבע כי החוק אינו חל עליו והוא אינו נפקד.

טענה נוספת שהעלה התובע, לפיה מכתב שקיבל מהאפוטרופוס בשנת 1996 מהווה "הבטחה מנהלית" מחייבת שתאפשר לו לבקש את שחרור הנכסים, נדחתה על ידי בית המשפט.

בסיכומו של דבר, התביעה התקבלה באופן חלקי. נקבע כי אליאס מורד חנא ומינא (אמיליו) מוסא מכלוף אינם נפקדים, בעוד שניקולא עיסא מחלוף כן. לגבי ג'מילה מוסא מכלוף, נקבע כי על אף היותה נפקדת פורמלית, לא ניתן להקנות את נכסיה לאפוטרופוס בהתאם להלכת חסיין. בית המשפט חייב את המדינה לשאת בהוצאות התובע בסך 15,000 ש"ח.