חברת "גולדשטיין זאב הנדסה" חויבה לשלם כ-1.35 מיליון ש"ח לקבלן משנה, לאחר שביהמ"ש המחוזי אימץ את קביעות השלום בנוגע לנוהג החוזי בין הצדדים, וגינה את "ההשתלחות" בערכאה הקודמת.

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה (26.5.25) ערעור שהגישה חברת "גולדשטיין זאב הנדסה אזרחית בע"מ" ובעליה, זאב גולדשטיין, על פסק דין שחייב אותם לשלם לקבלן המשנה אמג'ד עבידאת סך של 1,349,000 ש"ח. בפסק הדין מתח הרכב השופטים ביקורת נוקבת על סגנון הערעור הפוגעני שהגישו המערערים וחייב אותם בהוצאות נוספות לאוצר המדינה בשל כך.

הסכסוך בין הצדדים נולד בעקבות פרויקט נרחב לביצוע עבודות בנייה ושיפוץ בבתי ספר בירושלים, בו זכו המערערים במכרז של העירייה. בשל היקף העבודה, שכרו המערערים את המשיב כקבלן משנה, והגיעו להסכמה בעל-פה על חלוקת תמורה ביחס של 80% למשיב ו-20% למערערים. אולם, מהר מאוד התגלעה מחלוקת יסודית לגבי אופן חישוב החלוקה. המשיב טען כי יש להפחית 20% מהתמורה הכוללת ששילמה העירייה, לנכות את ההוצאות הישירות של המערערים, והיתרה שייכת לו. מנגד, המערערים טענו כי עליהם לשלם לו 80% משווי העבודות לפי כתב כמויות סופי, סכום שלטענתם היה נמוך יותר.

לאחר שהיחסים עלו על שרטון, הגישו הצדדים תביעות הדדיות. בית משפט השלום (הערכאה הקודמת, "קמא") קיבל את תביעתו של המשיב כמעט במלואה, דחה את התביעה שכנגד של המערערים , וקבע כי גרסתו של המשיב אמינה וסדורה, בעוד שעדותו של המערער, זאב גולדשטיין, רצופה סתירות וגרסאות מתפתחות. בית משפט קמא ביסס את הכרעתו, בין היתר, על כך שהוכח כי שיטת החישוב לה טען המשיב התבססה על "נוהג פרטי" שהיה קיים בין הצדדים גם בפרויקטים קודמים. כמו כן, נזקפו לחובת המערערים מחדלים ראייתיים, ובראשם הימנעותם מחשיפת המסמכים המפרטים את התמורה המדויקת שקיבלו מהעירייה.

בערעורם למחוזי, תקפו המערערים את כל קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. הרכב השופטים בראשות סגן הנשיא וינוגרד, דחה את הערעור על הסף וקבע כי הוא נוגע כולו ל"עניינים שבעובדה, מהימנות ובחינה של הראיות לעומקן", סוגיות שבהן ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב. השופטים קבעו כי אין מניעה משפטית לבסס הכרעה על "נוהג פרטי" שהוכח בין צדדים, במיוחד כאשר ההסכם ביניהם נעשה בעל-פה. הנטל להוכיח נוהג כזה, ציין בית המשפט, אינו כבד כפי שביקשו המערערים לטעון, ולמעשה, "דווקא על המבקש לסטות מנוהג אליו הגיעו הצדדים מוטל הנטל להוכיח טענתו".

מעבר לדחיית הערעור לגופו, הקדישו השופטים חלק נכבד מפסק הדין לגינוי חריף של סגנון הכתיבה בכתב הערעור. "יתכן שדי היה בעובדה שחלק מהטענות בכתב הערעור נוסחו בדרך פוגענית ומעליבה כלפי בית משפט קמא כדי להביא לדחייתן", נכתב בפסק הדין. השופטים הוסיפו כי "דומה שההשתלחות בבית משפט קמא נועדה לכסות על קלישות הטענות בערעור" , וכי מדובר ב"נוהג נפסד… שיש לשרש תופעה זו מהיסוד". בשל כך, בנוסף להוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח שנפסקו לטובת המשיב, חויבו המערערים בתשלום הוצאות לאוצר המדינה בסך 2,500 ש"ח.