נדחתה תביעתה של חברת "עופר אהרון" להשבת כ-1.3 מיליון ש"ח ולפיצויים. החברה חויבה בתשלום דמי ארכה עבור הארכת מועד הביצוע של פרויקט בנייה בירושלים, אותו רכשה מחברה שנקלעה להליכי פירוק. השופטת קבעה כי החלטת רמ"י ניתנה בסמכות וכי לא נפל פגם בשיקול דעתה.

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה (8.5.25) תביעה שהגישה חברת "עופר אהרון חברה לעבודות בניה בע"מ" נגד רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) ומועצת מקרקעי ישראל. התביעה עסקה בדרישתה של החברה להשיב לה דמי ארכה בסך של כ-1.3 מיליון ש"ח ששילמה לרמ"י, וכן לפצותה בסך של 450,000 ש"ח.

תחילת הפרשה במכרז לבניית 96 יחידות דיור בשכונת הר חומה בירושלים, בו זכתה בשנת 2013 חברת "דירות נ. שקד בע"מ". החברה התחייבה להשלים את הפרויקט עד אפריל 2016 , אך זמן קצר לאחר חתימת החוזה נקלעה לקשיים כלכליים, נכנסה להליכי פירוק ולבסוף להסדר נושים. חברת "עופר אהרון" נכנסה לתמונה כאשר רכשה מנאמן הסדר הנושים את זכויותיה של "שקד" בפרויקט.

בעקבות הרכישה, פנתה "עופר אהרון" לרמ"י בבקשה להסב את חוזה הפיתוח על שמה ולקבל ארכה להשלמת הבנייה. רמ"י התנתה את הסבת הזכויות ומתן הארכה בתשלום "דמי ארכה" בסך של כ-1.96 מיליון ש"ח, בהתאם להחלטות המועצה. התובעת שילמה את הסכום, אך עשתה זאת תחת מחאה ובהמשך הגישה את התביעה לבית המשפט.

במסגרת התביעה, טענה חברת "עופר אהרון", באמצעות באת כוחה, כי החלטתה של רמ"י לחייבה בדמי ארכה ניתנה בחוסר סמכות, תוך הפרת החוזה ובחוסר תום לב. נטען כי רמ"י ויתרה על זכותה לבטל את החוזה המקורי עם חברת "שקד", למרות שזו לא עמדה בלוחות הזמנים, ולכן אינה יכולה כעת לדרוש תשלום כתנאי להארכתו. עוד נטען כי תכליתם של דמי הארכה היא למנוע "אגירת קרקעות", שיקול שאינו רלוונטי במקרה זה, שכן העיכוב נבע מקריסתה הכלכלית של החברה המקורית ולא מתוך כוונה ספקולטיבית.

מנגד, רמ"י טענה כי ההחלטה התקבלה כדין ועל ידי הגורמים המוסמכים. לטענתה, מטרת דמי הארכה היא לתמרץ יזמים לעמוד בלוחות הזמנים ולמנוע אי-ניצול של קרקעות המדינה, גם במקרים בהם העיכוב נובע מקשיים כלכליים של היזם. עוד נטען כי מצב כלכלי קשה אינו מהווה עילה למתן פטור מתשלום, בהתאם להחלטות הנהלה מפורשות.

בפסק הדין, קיבלה השופטת מרים ליפשיץ-פריבס את עמדת המדינה ודחתה את התביעה במלואה. השופטת קבעה כי הגורם המוסמך להחליט בבקשות פטור הוא ועדת "מסלול ירוק", אך מאחר שהנהלת רמ"י עצמה דנה בעניינה של התובעת, היא פעלה בסמכות. השופטת קבעה כי לא הוכח חוסר תום לב או חוסר הגינות בהחלטת הרשות, וכי נימוקיה של הנהלת רמ"י היו סבירים ולא נבעו משיקולים זרים.

השופטת הדגישה את תכלית החלטות רמ"י למנוע אגירת קרקעות לא יעילה ויצירת תמריץ שלילי מפני אי עמידה בחוזים, גם במקרים של קריסה כלכלית. "התמריץ השלישי יזרז חברות שנקלעו לקשיים ולחדלות פירעון, למכור לאלתר את זכויותיהם במקרקעין, אחרת יחויבו בתשלום דמי ארכה", כתבה השופטת בפסק הדין.

למרות דחיית התביעה, מתחה השופטת ביקורת על "הדרך הפתלתלה" בה טופלה בקשת הפטור של החברה, אשר נידונה לגופה רק לאחר שהוגשה עתירה לבג"ץ בנושא, ולפיכך החליטה שלא לחייב את התובעת בהוצאות משפט.