בית המשפט המחוזי בירושלים פסק כי על עיריית ירושלים והוועדה המקומית לתכנון ובניה לפצות ארבעה תושבים בסכום כולל של 871,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה מאז 2015, בגין קרקע שהופקעה מהם בשכונת א-שייח'. השופט קבע כי התושבים עמדו בתנאי הסכם הפשרה להוכחת זכויותיהם בקרקע, ודחה את טענות העירייה כי ההוכחה אינה מספקת.
ההליך המשפטי המורכב, שהתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים, הגיע לסיומו ביום 18.5.25 בפסיקה לטובת התובעים, דאוד ציאד, חאלד קאלותי, חוסאם קלותי וסלים ציאד.
הפרשה החלה בשנת 2015, כאשר הוועדה המקומית פרסמה הודעה על כוונתה להפקיע קרקע בשטח של כ-3,929 מ"ר בשכונת א-שייח' לטובת צורכי ציבור, לרבות הקמת גני ילדים ומבני חינוך, בשל מחסור חמור בשכונה. בשנת 2019, לאחר שהמשא ומתן לא צלח, הגישה הוועדה תביעה למסירת החזקה בקרקע נגד מי שהחזיקו בה, וביניהם שניים מהתובעים. במקביל, הגישו המחזיקים בקרקע תביעה נגדית לפיצויים.
נקודת המפנה בתיק הגיעה במרץ 2021, כאשר הצדדים חתמו על הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. ההסכם נועד להסדיר את פינוי הקרקע ומסירתה לוועדה, ובמקביל לקבוע מנגנון לתשלום פיצויי הפקעה לתובעים. התובעים התחייבו למסור את החזקה בקרקע בתוך כשלושה שבועות , ובתמורה, הוגדר הליך ברור להוכחת זכויותיהם הקנייניות כתנאי לקבלת הפיצוי. על פי ההסכם, על התובעים היה להמציא סדרת מסמכים, ובהם תצהירים אישיים, תצהירי מוכתרים, תכנית מדידה ואישור מס שבח.
לאחר שהתובעים פינו את הקרקע והציגו את המסמכים הנדרשים, טענו הנתבעות כי אלה אינם מספיקים להוכחת בעלותם. הנתבעות הסתמכו, בין היתר, על הנחיות חדשות של המשנה ליועצת המשפטית לממשלה שניתנו לאחר חתימת ההסכם, וטענו כי המסמכים שהוגשו, ובכללם אישורי מס הנוגעים לעסקאות מתנה "מלאכותיות" בין התובעים לבניהם שבוצעו רק לצורך קבלת האישורים, אינם מוכיחים זיקה היסטורית לקרקע.
השופט אלעזר נחלון דחה את טענות הנתבעות וקבע כי הסכם הפשרה הוא המחייב הבלעדי בין הצדדים. בפסק הדין המנומק נקבע כי מטרת ההסכם הייתה ליצור ודאות עבור שני הצדדים: התובעים הסכימו לפינוי מהיר של קרקע שהייתה דרושה בדחיפות לעירייה , ובתמורה קיבלו מתווה ברור ולא סבוך להוכחת זכאותם לפיצוי. "הדעת נותנת כי כנגד הסכמה זו קיבלו התובעים תמורה כלשהי במסגרת ההליך בעניין הפיצוי", כתב השופט.
השופט קבע כי התובעים הציגו את כל המסמכים שנדרשו מהם בהסכם, וכי הפרשנות הדווקנית והמחמירה של הנתבעות לדרישות, במיוחד לאור העובדה שהן עצמן ניסחו חלק מהמסמכים הגנריים, חותרת תחת כוונת ההסכם. "אי הבהירות והלקוניות בנוגע לאותם 'מסמכים אחרים' המנויים בנספח פועלת לחובת הנתבעות", פסק השופט.
בסופו של דבר, קיבל בית המשפט את התביעה וחייב את הנתבעות לשלם לתובעים 1 ו-4 סך של 366,000 ש"ח, ולתובעים 2 ו-3 סך של 505,000 ש"ח. לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 26 בספטמבר 2015 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, חויבו הנתבעות בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 65,000 ש"ח.
