לאחר מאבק משפטי, קיבל בית המשפט המחוזי בירושלים את תביעתם של עשרה יורשים וקבע כי אביהם המנוח הוא האדם שנרשם כתובע זכויות בקרקעות בתקופת הסדר המקרקעין הירדני. פסק הדין התבסס, בין היתר, על עדויות של זקני שועפט שזכרו את הליכי ההסדר משנות ה-50.

בית המשפט המחוזי בירושלים פסק (17.6.25) לטובת יורשי משפחת עמורי וקבע כי אביהם המנוח, עבד אלרחמן עבד אלראזק מחמד אלעמורי, הוא אכן האדם שנרשם כתובע זכויות ב-15 חלקות קרקע בשכונת שועפט בירושלים, במהלך הליכי הסדר מקרקעין שהחלו בתקופת השלטון הירדני אך מעולם לא הושלמו. פסק הדין, שניתן על ידי השופטת דנה כהן-לקח, מהווה הכרה משמעותית בטענותיהם ההיסטוריות של התובעים, אל מול עמדת המדינה.

הפרשה החלה כאשר עשרה מיורשיו של המנוח פנו לפקיד הסדר המקרקעין וללשכת רישום המקרקעין בבקשה לעדכן את הרישומים כך שאביהם, שנפטר במלחמת ששת הימים בשנת 1967, יזוהה כתובע הזכויות בחלקות. שמו, "עבד אלרחמן עבד אלראזק מחמד אלעמורי", הופיע בלוח התביעות הירדני ללא מספר זיהוי, רישום שתיעד את מי שטען לבעלות בקרקע באותה תקופה. הנתבעים דחו את הבקשה בטענה כי אין די במסמכים שהוצגו, וכי נדרש הליך זיהוי משפטי שיסתייע בכלים שאינם עומדים לרשותם, כמו שמיעת עדויות.

בעקבות הדחייה, הגישו היורשים את התביעה לבית המשפט. במהלך ההליך, הגיעו הצדדים להסכמה חלקית לגבי 3 מתוך 15 החלקות, לאחר שהתובעים הציגו מסמכים "אובייקטיביים" לגביהן, לרבות תעודת רישום ירדנית מקורית ("קושאן") והיתרי בנייה ישנים שניתנו לאחד מבני המשפחה. עם זאת, המחלוקת לגבי 12 החלקות הנותרות נותרה על כנה והועברה להכרעת בית המשפט.

גולת הכותרת של ההליך הייתה עדויותיהם של שניים מזקני שועפט, מר ג'מיל סעיד עלי ג'אבר, בן 81, ומר חסן מוחמד עלי זיאדה, בן 72. השופטת כהן-לקח ציינה בפסק הדין את התרשמותה העמוקה מעדותם. מר ג'אבר, שהיה נער בתקופת ההסדר הירדני, תיאר באופן אותנטי ומרשים את התהליך: "הוא תיאר… כיצד הפקידים הירדניים הגיעו לקרקעות, כיצד המשפחות התאספו שם, [ו]כיצד נערך הבירור מי תובע זכויות באיזו חלקה". שני העדים העידו כי הכירו אישית את המנוח, וכי לא היה אדם אחר בשועפט עם אותו שם מרובע, מה שחיזק את טענת התובעים. "זכרונו של העד ורמת הדיוק והשליטה שלו בפרטי החלקות היו מרשימים", כתבה השופטת על מר ג'אבר.

לאור העדויות האמינות, צו הירושה של המנוח שכלל את החלקות, והעובדה שבמשך עשרות שנים איש לא טען לזכויות בקרקעות אלו, קבעה השופטת כי התובעים עמדו בנטל ההוכחה. בפסק הדין נקבע כי השם הרשום בלוח התביעות הירדני ובפנקס השטרות הוא אכן מורישם של התובעים. עם זאת, השופטת הדגישה כי אין בפסיקה זו כדי לקבוע בעלות סופית, וכי הדבר יוכרע בהליכי הסדר עתידיים, אם וכאשר יחודשו.