הסכסוך המשפט נסוב סביב עסקת מקרקעין שהחלה בשנת 2005. זכמי איתר את הקרקעות, שהיו בבעלות פלסטינית, והציע לבן דודו, משה, להיכנס לעסקה. ליבת המחלוקת הייתה מעמדו של זכמי: האם היה שותף שווה, כפי שטען, או מתווך שפעל תמורת עמלה, כפי שטען משה.
התובע ביסס את תביעתו על "זיכרון דברים" שנחתם בין הצדדים ב-15 בדצמבר 2005, ובו, לטענתו, סוכם על שותפות שווה במימון וברכוש. מנגד, הנתבע טען כי מתווה זה, כמו גם "טיוטה לדיון" נוספת שנחתמה באותו יום, נזנחו כמעט מיד לאחר שהתברר כי לא ניתן לגייס משקיעים חיצוניים לעסקה. לגרסתו, המתווה שמומש בפועל היה שונה לחלוטין: משה רכש את הקרקעות לבדו, בעוד זכמי חתם על הסכם שכר טרחה ב-23 בינואר 2006, שקבע כי יקבל 5,000 דולר עבור תיווכו וסיועו בהליך הרישום.
השופטת אילני העדיפה באופן מוחלט את גרסתו של הנתבע, אותה מצאה "קוהרנטית ומהימנה", בעוד על גרסת התובע כתבה כי היא "מניפולטיבית, לא מהימנה וסותרת את חומר הראיות". אחת מנקודות המפתח בהכרעה הייתה התנהלותו של התובע עצמו בפני הוועדה לרישום ראשון של המקרקעין בבית אל. מעיון בפרוטוקולים ובתצהירים שהוגשו לוועדה, עלה כי זכמי הציג עצמו באופן עקבי כמתווך בלבד. הוא הצהיר שוב ושוב כי הנתבע הוא שרכש את הקרקעות ושילם את מלוא התמורה, ואף אישר כי יש ביניהם הסכם שכר טרחה.
בפסק הדין נכתב כי התובע "יצר רושם ברור בפני הוועדה שהוא מתווך בעסקה. התובע לא טרח לתקן את הרושם הברור שיצר, ולומר שאיננו רק מתווך אלא שותף במקרקעין". כאשר עומת בחקירתו הנגדית עם סתירות אלו, לא הצליח זכמי לספק הסבר משכנע.
בנוסף, ניתוח הראיות הכספיות העלה כי הנתבע הוא שנשא בעיקר נטל התשלומים עבור הקרקע. קבלות שהוצגו, וחלקן אף נוסחו על ידי התובע עצמו, ציינו במפורש כי הכספים התקבלו "ממר משה צור". השופטת קבעה כי הוכח שהנתבע שילם לבדו לפחות 30,000 דולר מתוך תמורה כוללת של 35,000 דולר, וגם אם התובע שילם את היתרה, אין בכך די כדי להוכיח קיומה של שותפות.
לאור כל האמור, דחה בית המשפט את התביעה וקבע כי הצדדים זנחו את מתווה השותפות הראשוני, והתקשרו בהסכם מחייב במסגרתו פעל התובע כמתווך בתשלום בלבד.
