בית המשפט המחוזי בירושלים דחה תביעה של תושבי שכונת בית הכרם נגד הקמת בניין לחוקרים אורחים בנכס שהוקדש לאוניברסיטה על ידי הנשיא לשעבר, ד"ר אליהו אילת. עם זאת, בפסק הדין נמתחה ביקורת על אופן מינוי הנאמנים ועל הזהות בין הנאמן לנהנה מההקדש, והאוניברסיטה נקראה לבחון את הנושא מחדש.

פסק דין שניתן ביום 09.06.2025 על ידי סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט א' דראל, דחה את תביעתם של תושבי שכונת בית הכרם, יובל פלד, דורון שטרן ונעם שטוקמן, נגד האוניברסיטה העברית. התובעים ביקשו למנוע מהאוניברסיטה לבנות בניין מגורים נוסף בשטח נכס ההקדש המכונה "בית אילת", בטענה שהבנייה מנוגדת לרצון המקדישים.

הנכס, הממוקם ברחוב ביאליק 17, שימש כביתם של ד"ר אליהו אילת, לשעבר נשיא האוניברסיטה העברית, ורעייתו זהבה. בשנת 1980, קבעו בני הזוג בהסכם כי לאחר מותם, הבית יוקדש ל"טיפוח וקידום החינוך וההשכלה" וישמש כמשכן לנשיא או רקטור האוניברסיטה. ההסכם פירט שימושים חלופיים, כמו אירוח פרופסור אורח או מכון מחקר, בסדר עדיפויות קבוע ורק אם השימוש הראשי אינו אפשרי.

התובעים, שכנים הגרים בסמוך לנכס, טענו כי האוניברסיטה מזניחה את הנכס, אינה פועלת לקיום מטרתו הראשית, וכי תוכניתה לבנות בניין בן 12 דירות לחוקרים אורחים מסכלת לצמיתות את מטרות ההקדש ופוגעת בגן המטופח, בניגוד לרצונם המפורש של המקדישים לשמר את צביון הבית והגן. לטענתם, האוניברסיטה פעלה שלא כדין כאשר נרשמה בעצמה כנאמן יחיד של ההקדש, במקום למנות חבר נאמנים חיצוני ובלתי תלוי כפי שדרש ההסכם.

מנגד, האוניברסיטה העברית וחברת חלקה 18 בגוש 30159 בע"מ, טענו כי יש לדחות את התביעה על הסף בשל היעדר "זכות עמידה" לתובעים. לטענתם, התובעים אינם "מעוניינים בדבר" כנדרש בחוק הנאמנות, והמניע האמיתי לתביעתם הוא התנגדותם לבנייה כסכסוך שכנים תכנוני, ולא דאגה אמיתית לקיום רצון המקדישים. האוניברסיטה הוסיפה כי פעולותיה, לרבות התכנית לבניית האגף החדש, תואמות את מטרות ההקדש ואת הוראות ההסכם, וכי השימוש בנכס לאירוח חוקרים אורחים נעשה לאחר שנשיאים ורקטורים סירבו להתגורר במקום.

השופט דראל קיבל את טענת האוניברסיטה וקבע כי דין התביעה להידחות בשל היעדר זכות עמידה. בפסק הדין נקבע כי על אף שהחוק מרחיב את מעגל הפונים לבית המשפט בענייני הקדשות, התובעים לא הצליחו להוכיח "עניין" אמיתי בהקדש עצמו. השופט ציין כי קיומו של סכסוך תכנוני ובנייה בין הצדדים מספק הסבר סביר יותר לעניינם של התובעים בהקדש, עניין הזר למימוש תנאיו.

עם זאת, ולמרות דחיית התביעה, הקדיש השופט חלק ניכר מפסק דינו לביקורת על התנהלות האוניברסיטה. הוא קבע כי יש ממש בטענות התובעים בנוגע לאופן מינוי הנאמנים, וכי המקדישים אכן כיוונו להפרדה ברורה בין הגוף המפקח (הנאמנים) לבין הגוף הנהנה מההקדש (האוניברסיטה), כדי להבטיח פיקוח ובקרה. מינוי האוניברסיטה כנאמן יחיד יוצר זהות בין הנאמן לנהנה ומרוקן מתוכן את מנגנוני הפיקוח שקבעו המקדישים.

לאור זאת, ובעקבות הערות שהועלו במהלך המשפט, צוין כי האוניברסיטה כבר מינתה שלושה נאמנים חיצוניים. השופט הדגיש כי מצופה מהאוניברסיטה ומרשם ההקדשות לתת את הדעת לאמור בפסק הדין, וכי על הנאמנים החדשים לבחון מחדש את ההחלטה לבנות בנכס ואת היקפה, לאור הוראות המקדישים.

בצעד חריג, ולמרות דחיית התביעה, החליט השופט שלא לחייב את התובעים בהוצאות משפט, בנימוק שהם העלו טענות ראויות לבירור.