בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי זכויות שנקנו בשנות ה-80 פקעו לאחר שהרוכשים המקוריים לא עמדו בהתחייבויותיהם לפיתוח היישוב. התובעים, שרכשו את הזכויות בעשור האחרון, חויבו בהוצאות משפט.

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה (2.7.25) תביעה לאכיפת הסכמי רכישת מקרקעין ביישוב צופים שבשומרון, קרוב ל-40 שנה לאחר ההתקשרות המקורית. בפסק דין מנומק קבעה השופטת שירלי רנר כי הזכויות המקוריות שרכשו שלוש משפחות בשנים 1981-1982 היו בגדר אופציה מותנית בלבד, אשר פקעה עקב אי-עמידה בתנאים, ובראשם השתתפות בעלויות הפיתוח של היישוב.

התובעים, דניאל דעי ורות מכנס, אשר רכשו את הזכויות ממשפחות סבו, טסטה ודימניק בשנים 2014 ו-2019 , דרשו מבית המשפט להורות לנתבעות, "קרן גאולת קרקע ליד מדרשת ארץ ישראל -קדומים (אלון מורה)" וחברת "לידר ניהול ופיתוח", להקצות להם מגרשים ביישוב צופים ולרשום אותם על שמם.

לטענת התובעים, הרוכשים המקוריים שילמו את מלוא התמורה עבור הקרקע, והנתבעות החזיקו בה בנאמנות עבורם עד לאישור תוכניות בניין עיר והקצאת מגרשים ספציפיים בהגרלה. מנגד, הנתבעות טענו כי מדובר בזכויות חוזיות בלבד שפקעו והתיישנו. הן הדגישו שהרוכשים המקוריים זנחו את זכויותיהם, לא מילאו את התחייבויותיהם לשאת בעלויות הפיתוח, והעבירו את הזכויות לתובעים בניגוד לדין וללא הסכמת הקרן, שלה הייתה זכות קדימה.

השופטת רנר ניתחה את מסמכי ההתקשרות המקוריים וקבעה כי "תעודות הרכישה" שקיבלו המשפחות בשנות ה-80 לא היו הסכמי מכר סופיים, אלא העניקו "אופציה לרכישת זכויות בעתיד לכשיתגבשו התנאים לכך". התנאי המרכזי למימוש האופציה פורט ב"נספח לתעודת הרכישה", אשר חייב את הרוכשים לשאת יחד עם אחרים בכל הוצאות התכנון, הפיתוח והתשתית הנדרשות להקמת היישוב צופים ולהכשרת הקרקע לבנייה.

מהראיות עלה כי הרוכשים המקוריים לא עמדו בהתחייבות זו. למעט תשלום חלקי וחד-פעמי שביצע אחד מהם בשנת 1985, הם לא חתמו על הסכמי פיתוח ולא השתתפו בעלויות הגבוהות של הקמת היישוב, שהפך "מהר טרשים קירח" ליישוב מבוסס. בית המשפט קבע כי לאחר חלוף זמן כה רב, שבמהלכו התעלמו הרוכשים מדרישות התשלום, יש לראות את זכותם למימוש האופציה ביישוב צופים כזכות שפקעה.

פסק הדין מציין כי כבר בשנת 2013 פנו הנתבעות לרוכשים המקוריים והודיעו להם כי זכויותיהם בג'יוס (צופים) פקעו, אך בהתאם להסכם המקורי, הוצעה להם האפשרות לממש את זכויותיהם בקרקע חלופית ביישוב אבני-חפץ.

השופטת רנר הוסיפה כי מכירת הזכויות לתובעים נעשתה תוך פגם נוסף, שכן הרוכשים המקוריים לא כיבדו את זכות הקדימה של הקרן לרכוש את הקרקע בעצמה, כפי שהתחייבו.

לאור כל האמור, התביעה נדחתה. התובעים חויבו לשלם לכל אחת מקבוצות הנתבעות הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח. גם ההודעות לצדדים השלישיים (הרוכשים המקוריים) נדחו, והנתבעות חויבו לשלם להם הוצאות בסך 7,500 ש"ח כל אחת.