השופט ערן שילה דחה תביעה של יורשים לקבלת פיצויי הפקעה על קרקעות בשכונת בית חנינה בירושלים, עליהן נבנו מבני ציבור. פסק הדין מתח ביקורת על התנהלות התובעים, שהגישו את התביעה בשיהוי של 36 שנה ולא עמדו בנטל ההוכחה הנדרש, בין היתר על רקע הצגת צו ירושה שעלו ספקות קשים לגבי מהימנותו.

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה (4.8.25) תביעה לפיצויי הפקעה שהוגשה בשנת 2016, כ-36 שנים לאחר שהמדינה הפקיעה בשנת 1980 מספר חלקות אדמה בשכונת בית חנינה במזרח ירושלים. התובעים, עשרה מיורשיו של מר עמראן עבד אלג'באר אלקוואסמי שנפטר בשנת 1962, טענו כי המנוח היה בעל הזכויות בקרקע ודרשו פיצוי על הפקעתה. השופט ערן שילה קבע בפסק דין מנומק כי התובעים לא הצליחו לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש בשני מישורים מרכזיים: הם לא הוכיחו כי המנוח אכן היה בעל הזכויות במקרקעין, וכן לא הוכיחו את זכאותם החוקית להגיש את התביעה כיורשיו.

הסאגה המשפטית נגעה לשתי חלקות (211 ו-212) הרשומות בלוח זכויות ירדני לא מאושר ולא סופי, ומכיוון שהקרקע טרם עברה הליך הסדרה, הנטל על התובעים להוכיח בעלות היה כבד במיוחד. השופט ציין כי על התובעים היה להוכיח תחילה כי השם "עמראן" המופיע ברישומים הירדניים, ללא כל מספר מזהה, הוא אכן המנוח שהם יורשיו.

במישור הראייתי, בית המשפט קבע כי התובעים נכשלו לחלוטין. הם לא הציגו מסמכי רכישה, אישורי מסים או כל מסמך רשמי אחר שקושר את המנוח לקרקע. העדויות היחידות שהובאו היו של שניים מהתובעים – בנו של המנוח, שהיה בן 11 בלבד בעת פטירת אביו, ונכדתו, שנולדה שנים רבות לאחר מכן. עדותם, קבע השופט, לא הייתה מידיעה אישית ולא הייתה מספקת. בנוסף, נמתחה ביקורת על כך שהתובעים נמנעו מלהביא עדים חיוניים אחרים, כמו האח הבכור שעדיין בחיים, או עדים חיצוניים וניטרליים שיכלו לתמוך בגרסתם, כנהוג בתביעות להוכחת בעלות במקרקעין.

אך גולת הכותרת של הקשיים הראייתיים נגעה למעמדם של התובעים כיורשים. התובעים ביססו את תביעתם על צו ירושה ישראלי מבית הדין השרעי משנת 2005, אותו הציגו לראשונה רק חמש שנים לאחר הגשת התביעה. אלא שבשלב מתקדם של ההליך, המדינה הציגה תעודת עובד ציבור ממזכיר בית הדין השרעי, אשר קבעה כי פרטי התיק המופיעים בצו אינם תואמים לרישומים, והעלתה חשד כבד כי הצו אינו אותנטי. בית המשפט נתן לתובעים הזדמנות להגיב לטענות קשות אלו, אך הם בחרו שלא לעשות כן. "עצם הופעתו בתיק בשלב מאוחר של ההליך", כתב השופט, "לצד סימני השאלה העולים מתעודת עובד הציבור, רק מחריפים את עננת חוסר הוודאות התלויה לדידי מעל ההליך כולו".

השופט שילה דחה גם את הסתמכותם החלופית של התובעים על צו ירושה ירדני משנת 1962, וקבע כי צו כזה אינו נקלט אוטומטית בדין הישראלי ודורש הליך הכרה או אישור, שלא בוצע במקרה זה.

לסיכום, קבע השופט כי אף שלא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות שלמנוח היו זכויות בקרקע , התובעים בחרו לנהל את תביעתם באופן רשלני, לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם, והותירו "שורה של תמיהות וסימני שאלה". התביעה נדחתה, והתובעים חויבו לשאת בהוצאות המדינה בסך 25,000 ש"ח.