איילי וורקה טען כי בקשתו להתקבל כחבר באגודת היישוב "בני אדם" נדחתה בשל מוצאו וצבע עורו. השופטת מרים ליפשיץ-פריבס קבעה כי וורקה לא ביסס את טענת האפליה, ואף לא הוכיח כי עמד בתנאי המגורים הנדרש בתקנון.

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה לאחרונה (25.6.25) תביעה שהגיש איילי וורקה, שטען כי נדחה מלהתקבל כחבר באגודה השיתופית של היישוב "בני אדם" במטה בנימין על רקע גזעני. פסק הדין, שניתן על ידי השופטת מרים ליפשיץ-פריבס, קבע כי התובע לא הצליח להניח תשתית עובדתית לטענות האפליה, ויתרה מכך, לא הוכיח שעמד בתנאי הסף הבסיסי לחברות באגודה – מגורי קבע ביישוב. התובע, -חויב בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ש"ח לטובת האגודה.

הסאגה המשפטית החלה לאחר שבקשתו של וורקה להתקבל כחבר באגודה נדחתה בהצבעת האסיפה הכללית של היישוב ב-22 בספטמבר 2020. וורקה, שעלה מאתיופיה בשנת 1991, טען כי הגיע ליישוב סמוך להקמתו בשנת 2005 וכי הוא עומד בכל תנאי התקנון לקבלה כחבר. לטענתו, דחיית בקשתו נבעה אך ורק ממניעים פסולים הקשורים למוצאו ולצבע עורו. הוא אף ציין כי בכיר באגודה, אברהם רייזמן, העיר לו הערות גזעניות ופעל לסלקו מהיישוב.

מנגד, האגודה דחתה בתוקף את כל טענות האפליה. לטענתה, וורקה מעולם לא התגורר ביישוב "דרך קבע ובפועל", כנדרש בתקנון האגודה. הנתבעת ציינה כי אין לו הסכם שכירות, והוא מעולם לא שילם מיסים או תשלומים אחרים עבור מגורים ביישוב. כראיה מרכזית לכך שאין ביישוב אפליה, ציינה האגודה את קבלתו של ליאור ילו, חברו של התובע, שאף הוא ממוצא אתיופי, כחבר באגודה.

השופטת ליפשיץ-פריבס ניתחה בפסק הדין את שתי הסוגיות המרכזיות: שאלת האפליה ושאלת עמידתו של התובע בתנאי המגורים. באשר לטענת האפליה, קבעה השופטת כי נטל ההוכחה מוטל על התובע, והוא לא עמד בו. עדותו של ליאור ילו, חברו של התובע, חיזקה את עמדת היישוב. ילו העיד כי היחסים ביישוב טובים וכי הוא עצמו זוכה ליחס חיובי, ומעולם לא שמע על יחס מפלה כלפי התובע או כלפי יוצאי אתיופיה אחרים. "זה לא נכון", העיד ילו בתשובה לשאלה האם וורקה נדחה בגלל מוצאו, "אם ככה גם אני לא הייתי שם".

בנוגע לסוגיית המגורים, מצא בית המשפט סתירות רבות וגרסאות משתנות שמסר התובע לאורך השנים לגבי מועד תחילת מגוריו ביישוב. השופטת ציינה כי וורקה הודה שלא שילם מיסי יישוב, מים או חשמל, ולא החזיק בהסכם שכירות כלשהו. עוד עלה כי רישומי משרד הפנים סותרים את טענתו למגורים רציפים ביישוב מאז 2005, ומראים כי התגורר בירושלים בתקופות ארוכות. לאור כל זאת, קבעה השופטת כי "לא הוכח כי התובע עמד בתנאי הקבוע בתקנון למגוריו ביישוב".

בסיכום, התביעה נדחתה במלואה, ונקבע כי החלטת האגודה שלא לקבל את וורקה כחבר הייתה החלטה ללא פגם.