בעל מאפיית פיתות מחולון חויב בתשלום מס גבוה משמעותית ממה שדיווח, לאחר שספריו נפסלו ונקבע כי הסב שיקים מספקים מבלי לדווח עליהם כהכנסה. השופט קבע כי טענות המערער היו "טענות בעלמא" שלא נתמכו בראיות אובייקטיביות, ואימץ את תחשיבי רשות המיסים.

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה (26.12.24) ערעור שהגיש בעל מאפייה, מר מרוואן גית, על שומות מס הכנסה שהוצאו לו לשנים 2012-2014. בפסק הדין, שניתן על ידי כבוד השופט אביגדור דורות, נקבע כי מר גית לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו לסתור את קביעות פקיד השומה, במיוחד לאור העובדה שספרי החשבונות של עסקו נפסלו בשל ליקויים חמורים ומהותיים.

הפרשה החלה כאשר פקיד השומה זיהה חוסר סבירות בדו"חות שהגיש גית, בעל מאפייה לייצור פיתות בחולון. על פי דיווחיו, אחוז עלות חומרי הגלם עמד על 50%-56%, בעוד שהמקובל בענף המאפיות עומד על כ-28%-33% בלבד. פער זה הוביל לפתיחת הליכי שומה. במסגרת הבדיקה, ערכו נציגי מס הכנסה, בליווי כלכלן, ביקורת פתע במאפייה. במהלך הביקורת נשקלו פיתות, נבדק תהליך הייצור, ותושאלו לקוחות.

הממצאים העלו תמונה מטרידה. התברר כי גית לא ניהל יומן הזמנות, חשבוניות רבות היו לקוניות ולא פירטו את סוג הטובין או הכמות, והחמור מכל – שיקים שהתקבלו מלקוחות הוסבו ישירות לספקים מבלי שנרשמו כהכנסה בספרי העסק. ליקויים אלה הובילו את הוועדה לקבילות פנקסים לפסול את ספרי המאפייה לשנים הרלוונטיות, החלטה ששימשה בסיס להוצאת שומה "לפי מיטב השפיטה".

על בסיס קניות הקמח המוצהרות, המתכון שסיפק גית בעצמו, ונתוני המשקל שנמדדו בביקורת, חישב פקיד השומה את היקף הייצור והמכירות האמיתי של העסק. התוצאה הייתה פער עצום: לדוגמה, בעוד שלשנת 2014 דיווח גית על הכנסה חייבת של כ-130,000 ש"ח, השומה קבעה כי הכנסתו הייתה מעל מיליון ש"ח.

במסגרת הערעור, טען גית כי השומה שרירותית ומוגזמת וכי פקיד השומה התעלם מהמאפיינים הייחודיים של עסקו. המחלוקת התמקדה בשני נושאים עיקריים: משקל הפיתה ואחוז הפחת (בזבוז). גית טען למשקל פיתה גבוה יותר (כ-150 גרם) ולאחוז פחת של 20%. מנגד, פקיד השומה ביסס את חישוביו על משקל של 104 גרם (כפי שנמדד בביקורת) ופחת של 5%, המקובל בענף.

השופט דורות קיבל את עמדת פקיד השומה במלואה. הוא הדגיש את ההלכה המשפטית לפיה כאשר ספריו של נישום נפסלים, נטל ההוכחה עובר כולו לכתפיו, ועליו להציג "ראיות אובייקטיביות של ממש" ולא להסתפק ב"אמירות כלליות". השופט קבע כי המערער לא הציג כל חוות דעת כלכלית או תחשיב נגדי מבוסס, וטענותיו נותרו "טענות בעלמא". לעומת זאת, השומה שהוציא פקיד השומה התבססה על נתונים קונקרטיים מהעסק עצמו, לרבות ביקורת פיזית, וגובתה בחוות דעת כלכלית מקצועית.

השופט דחה גם טענות נוספות של המערער, ביניהן טענה להתיישנות שנת המס 2012 וטענה לחוסר סמכות של המפקח שטיפל בתיק. לבסוף, אישר בית המשפט גם את הטלת "קנס הגירעון" על גית, בקובעו כי הממצאים מצביעים על רשלנות ברורה באופן הדיווח שלו לאורך השנים.

הערעור נדחה, ומר גית חויב לשאת בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח.