בפסיקה עקרונית, דחה בית המשפט המחוזי בירושלים ערעור של סוחר שהחזיק בחנות עשרות שנים וקבע כי זכותו של דייר משנה מוגן אינה ניתנת להעברה ליורשיו לאחר פטירתו, בניגוד לזכותו של דייר מוגן ראשי.

בית המשפט המחוזי בירושלים פסק (27.02.2025) בסוגיה שטרם הוכרעה באופן נחרץ בפסיקה, וקבע כי זכויות של "דיירות משנה מוגנת" בבית עסק אינן ניתנות להסבה או להורשה לאחר פטירת דייר המשנה. פסק הדין, שניתן על ידי הרכב השופטים ארנון דראל, ענת זינגר ופנינה נויבירט, דחה את ערעורו של באשר אבו עלול ואישר את פסק דינו של בית משפט השלום, שהורה על פינויו מחנות שבה פעל ועל חיובו בתשלום דמי שימוש רטרואקטיביים בסך 193,200 ש"ח.

הפרשה, שהתנהלה בין המערער, באשר אבו עלול, לבין המשיב, האפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים, נסובה סביב חנות המנוהלת על ידי האפוטרופוס הכללי. הנכס הושכר בדיירות מוגנת למר ג'ומעה אדריס, אשר השכיר אותו בשכירות משנה מוגנת לאביו של המערער, אברהים אבו עלול. האב נפטר בשנת 1995, ובנו המשיך להפעיל את החנות מאז.

טענתו המרכזית של אבו עלול הייתה כי זכויות הדיירות המוגנת של אביו עברו אליו בירושה לאחר מותו, בדומה לאופן שבו חוק הגנת הדייר מאפשר העברת זכויות של דייר מוגן ראשי. לחלופין טען, כי התנהלות האפוטרופוס הכללי לאורך השנים, אשר לא פעל לפינויו ואף התכתב עמו בנושאים שונים, מהווה הסכמה שבשתיקה למעמדו כדייר מוגן.

בית המשפט המחוזי דחה את הטענות הללו אחת לאחת. בהחלטה מנומקת, קבע בית המשפט כי יש להבחין באופן חד בין "דייר" לבין "דייר משנה" כהגדרתם בחוק הגנת הדייר. נקבע כי סעיף 23 לחוק, המאפשר העברת זכות דיירות מוגנת בבית עסק ליורשים, חל אך ורק על "דייר" (כלומר, הדייר הראשי), ולא על "דייר משנה". לפיכך, עם פטירת אביו של המערער, פקעה זכות דיירות המשנה המוגנת שלו ולא ניתן היה להעבירה למערער.

השופטים ציינו כי מסקנה זו עולה בקנה אחד הן עם לשונו המפורשת של החוק והן עם המגמה הכללית בפסיקה לפרש את חוק הגנת הדייר בצמצום, במיוחד כשמדובר בבתי עסק ולא בדירות מגורים. פרשנות מרחיבה, שתאפשר הורשה של דיירות משנה, עלולה להוביל לפגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין של בעלי הנכסים ולהנצחת שרשרת דיירים מוגנים למשך דורות.

מעבר לקביעה העקרונית, בית המשפט דחה גם את טענתו של אבו עלול כי האפוטרופוס הכיר בו כדייר מוגן. נקבע כי לא הוצג כל ביסוס ראייתי להסכמה כזו מצד המשיב.

למעלה מן הצורך, התייחס בית המשפט גם לעילות הפינוי הנוספות שנקבעו בבית משפט השלום, ובהן אי תשלום דמי שכירות, ביצוע שיפוצים נרחבים ללא היתר והשכרת הנכס לצד שלישי, וקבע כי אין מקום להתערב בממצאים אלו. כמו כן, נדחתה בקשתו של המערער לסעד מן הצדק, בין היתר בשל חומרת ההפרות וחוסר תום ליבו.

בסופו של דבר, הערעור נדחה, והמערער חויב לפנות את הנכס בתוך 60 יום ולשאת בהוצאות ההליך בסך של 20,000 ש"ח.