סכסוך בין רוכשי דירה למוכרים הסתיים בפשרה, הופר, והוביל להסכם מאוחר בו ויתרו הרוכשים על החוב תמורת מגורים שנים. בית המשפט המחוזי בירושלים קבע הסדר חדש, הכולל תשלום ופינוי, לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה דיונית.
סאגה משפטית מורכבת, שהחלה בעסקת דירה, הגיעה לסיומה בפסק דין (31.1.25) שקבע כי הנתבעים, דניאלה לאה נוסבוים ודניאל זילבר, יפצו את התובעים, בנימין וחיה פרידה יהודית סאמעט, בסכום של 2 מיליון ש"ח. פסק הדין, שניתן על ידי השופטת חגית מאק-קלמנוביץ בבית המשפט המחוזי בירושלים, התערב במערכת הסכמים סבוכה בין הצדדים, שכללה פשרה שאושרה כפסק דין, הפרה שלה, והסכם מאוחר וחריג שנכתב בכתב יד.
הפרשה החלה כאשר סכסוך בין הצדדים בנוגע לרכישת דירה הוביל להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ב-9 במרץ 2020. על פי הסכם זה, היה על הנתבעים לשלם לתובעים סך של 3 מיליון ש"ח. עוד נקבע כי אי-כיבוד ההמחאות יוביל לפירעון מיידי של מלוא החוב, בתוספת ריבית חריגה הנהוגה בבנק לאומי. בפועל, סכום זה מעולם לא שולם במלואו, למעט תשלום חלקי שהיקפו היה שנוי במחלוקת.
בשלב זה, הסיפור קיבל תפנית יוצאת דופן. בראש חודש אלול תשפ"א (אוגוסט 2021), חתמו הצדדים על מסמך בכתב יד, שכונה "ההסכם המאוחר". במסמך זה, הצהיר התובע כי הוא מוותר על כל תביעותיו הכספיות ועל כל טענה אחרת, ובתמורה הוא ורעייתו יקבלו את הזכות להתגורר בשתי דירות השייכות לנתבעים למשך 10 שנים, עם פטור מלא מתשלומי מים, חשמל וארנונה. במסמך אף נכתב כי אם התובע "מתחרט הוא מפסיד הכל".
בעקבות אי תשלום החוב המקורי, פתחו התובעים בהליכי הוצאה לפועל נגד הנתבעים. הנתבעים, מצידם, טענו כי החוב נפרע ("פרעתי") בהתבסס על ההסכם המאוחר, ורשם ההוצאה לפועל קיבל את טענתם והורה על סגירת התיק, תוך שהוא מאפשר לתובעים לפנות לבית המשפט לבירור תוקפו של ההסכם.
בתביעתם הנוכחית, ביקשו התובעים, זוג מבוגר וחולני לטענתם, להצהיר על בטלותו של ההסכם המאוחר. הם טענו כי המסמך נחתם תחת איומים, כפייה, עושק וניצול מצוקתם. הנתבעים הכחישו טענות אלו וטענו כי מדובר בהסכם תקף שנחתם מרצון, ואף קוים בפועל עם כניסת התובעים למגורים בדירות.
במהלך קדם משפט ביולי 2023, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית חדשה שקיבלה תוקף של החלטה. הוסכם כי סכום הפשרה המקורי בסך 3 מיליון ש"ח יוחזר לתובעים, אך יקוזזו ממנו דמי שכירות עבור תקופת מגוריהם בדירות, וכי התובעים יפנו את הנכס כנגד קבלת התשלום. לצורך הערכת שווי השכירות מונה השמאי יעקב ביר כמומחה מטעם בית המשפט. השמאי קבע כי דמי השכירות החודשיים עבור שתי הדירות עומדים יחד על 19,250 ש"ח.
בפסק הדין, קבעה השופטת מאק-קלמנוביץ כי ההסכם המאוחר, על אף שנחתם, אינו מבטל את הצורך להשיב לתובעים את כספם, אך הוא כן מבטל את סעיף הריבית החריגה שנקבע בהסכם הפשרה המקורי. בית המשפט קבע כי החוב יישא הצמדה וריבית כחוק החל ממרץ 2021. לאחר חישוב וקיזוז התשלום החלקי שבוצע בעבר, וכן קיזוז דמי השכירות הראויים לתקופת המגורים (שנקבעה מינואר 2021 ועד אפריל 2025), העמידה השופטת את יתרת החוב על סך של 2 מיליון ש"ח.
על פי פסק הדין, על הנתבעים לשלם את הסכום עד ל-30 באפריל 2025, ובמקביל, על התובעים לפנות את הדירות באותו המועד. נקבע כי הנתבעים רשאים לעכב 100,000 ש"ח כבטוחה למצב הדירות שיוחזרו.
