לאחר יותר מ-40 שנה: בית המשפט הורה על רישום זכויותיהם של יורשים בדירות שנבנו בחלקה אחת לצד בניין קיים, חרף התנגדות השכנים; השופט קבע כי יש להעדיף את "האמת" על פני הרישום היבש בפנקסי המקרקעין.

בפסק דין מעניין, הכריע (25.11.24) בית המשפט המחוזי בירושלים בסכסוך מקרקעין מורכב ויוצא דופן, והורה להסדיר את רישומן של שתי דירות שנבנו לפני עשרות שנים על חלקה שעליה כבר היה רשום בית משותף אחר. השופט דראל קיבל את תביעתם של אשר וקנין ורחלי עקיבא (התובעים), וקבע כי הם זכאים להירשם כבעלי הזכויות בדירותיהם, שנבנו על ידי אביהם המנוח בשנות ה-70. בכך, דחה בית המשפט את התנגדותם הנחרצת של בעלי הדירות בבניין הוותיק (הנתבעים) ואת תביעתם שכנגד.

הפרשה החלה ברחוב יוסי בן יועזר 45 בירושלים, על חלקה 42 בגוש 30143. על החלקה ניצב מבנה בן ארבע דירות שנרשם כבית משותף עוד בשנת 1960. בשלהי שנות ה-70, אביהם של התובעים, אלברט ועקנין ז"ל, בנה על אותה חלקה מבנה נוסף בן שתי דירות, וזאת לאחר שקיבל היתר בנייה כדין ואף חתם על הסכמי חכירה עם רשות מקרקעי ישראל (רמ"י). במשך עשרות שנים, שני המבנים התקיימו זה לצד זה, כאשר פנקס הבתים המשותפים שיקף את קיומו של המבנה הראשון בלבד.

לאחר שירשו את הנכס מאביהם, פנו התובעים לשכניהם, בעלי הדירות במבנה המקורי, בבקשה להסדיר את הרישום כך שגם דירותיהם יתווספו לפנקס הבתים המשותפים. לתדהמתם, הם נתקלו בסירוב מוחלט , שהוביל אותם להגיש תביעה לבית המשפט למתן פסק דין הצהרתי שיכיר בזכויותיהם.

הנתבעים, מצדם, טענו כי הרישום בפנקסי המקרקעין (הטאבו) מהווה "ראיה חותכת לתוכנו", וכי לא ניתן לתקנו. לטענתם, הסכמי החכירה של התובעים עם רמ"י נחתמו בחוסר סמכות, שכן לרמ"י כלל לא היו זכויות בקרקע. הם אף טענו כי הסכמת הדיירים המקוריים לבנייה זויפה, ובכל מקרה, הסכמה כזו אינה מקנה זכויות קנייניות.

מנגד, התובעים, שזכו לתמיכתה של רמ"י, טענו כי כל הפעולות שביצע אביהם נעשו כדין. הן נסמכו על היתרי בנייה, תוכניות בניין עיר שאושרו ואף הסכמות הדדיות ישנות בין בעלי הדירות. הם הדגישו כי הנתבעים, שחלקם אדריכלים ויזמי נדל"ן, ידעו היטב על קיומו של המבנה הנוסף בעת שרכשו את דירותיהם, וכי טענותיהם כיום נגועות בחוסר תום לב.

בפסק הדין, קבע השופט דראל כי מדובר ב"מקרה חריג" המחייב הסדרה. הוא אימץ את העיקרון שלפיו "מוטל על בית-המשפט להעדיף את 'האמת' על 'היציב' ולהעניק את הסעד הדרוש לתיקון המעוות". השופט קבע כי חזקת התקינות של פעולות הרשויות – מתן היתרי הבנייה, אישור התב"ע וחתימת הסכמי החכירה – לא נסתרה על ידי הנתבעים, במיוחד בחלוף זמן כה רב.

השופט מתח ביקורת על הנתבעים, ציין כי עדויותיהם "מוקשות", וקבע כי לא שוכנע שהם לא היו מודעים לקיומו של הבניין הנוסף. הוא אף זקף לחובתם את הימנעותם מהבאת עדים רלוונטיים להגנתם.

בסופו של דבר, פסק בית המשפט לטובת התובעים והצהיר כי הם זכאים להירשם כבעלי הדירות. כמו כן, מונה כונס נכסים שיפעל להסדרת הרישום , והנתבעים חויבו בהוצאות משפט בסך 23,400 ש"ח לתובעים ו-15,000 ש"ח לרמ"י. התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים נדחתה.