השופטת תמר בר-אשר דחתה ערעור של חייב, וקבעה כי ביטול הליך "סדר דין מקוצר" במסגרת התקנות החדשות, אינו פוטר מהצורך המהותי בקבלת רשות להתגונן בהליכי הוצאה לפועל. עוד נקבע כי ניתן לחייב בהפקדת מלוא סכום השטר כתנאי למתן הרשות, במיוחד כשההגנה חלשה והחייב מתגורר בחו"ל.

בפסק דין חשוב המבהיר את המצב המשפטי לאחר הרפורמה בתקנות סדר הדין האזרחי, דחה (10.10.24) בית המשפט המחוזי בירושלים ערעור שהגיש ישעיהו ברון, על החלטת בית משפט השלום. פסק הדין עסק בשאלה המרכזית האם בעקבות ביטולו של הליך "סדר דין מקוצר", התנגדות לביצוע שטר בהוצאה לפועל תתקבל באופן אוטומטי ותידון כתביעה רגילה, או שמא עדיין נדרשת "רשות להתגונן" מאת בית המשפט.

תחילת הפרשה בבקשה לביצוע שני שטרות (המחאות) שהגישה רחל פארדו נגד ברון בלשכת ההוצאה לפועל. האחת על סך 72,000 ש"ח והשנייה על סך 49,000 ש"ח. ברון הגיש התנגדות לביצוע השטרות, והתיק הועבר לבית משפט השלום. לאחר דיון וחקירת ברון, שהשתתף בדיון באמצעות היוועדות חזותית מארצות הברית, דחה בית משפט השלום את ההתנגדות לגבי השטר הראשון. באשר לשטר השני, קבע בית המשפט כי הגנתו של ברון "קלושה ובעייתית", אך אפשר לו להתגונן בכפוף להפקדת מלוא סכום השטר, 49,000 ש"ח, בקופת בית המשפט. ברון לא הפקיד את הסכום, ועל כן התנגדותו נדחתה במלואה.

בערעורו למחוזי, טען ברון, טענה משפטית עקרונית. לשיטתו, תיקון לחוק ההוצאה לפועל שנעשה בעקבות התקנות החדשות, ביטל את הצורך בקבלת רשות להתגונן. הוא טען כי מעתה, כל התנגדות צריכה להיות מטופלת כתביעה כספית רגילה. בנוסף, חזר על טענותיו העובדתיות, לפיהן מסר את ההמחאות לצד שלישי שפרע את החוב וכי חלה התיישנות על התביעה.

השופטת בר-אשר דחתה את הערעור באופן נחרץ, ואף עשתה זאת ללא צורך בקבלת תשובה מהמשיבה, רחל פארדו. השופטת קבעה כי אין כל יסוד לטענתו של ברון. היא הסבירה כי אכן, הליך "סדר הדין המקוצר" בוטל בתקנות החדשות. עם זאת, נקבע מנגנון חלופי וברור בתקנה 20 לתקנות סדר הדין האזרחי, השומר במפורש על הדרישה לקבל רשות להתגונן בהליכים הנוגעים להתנגדות לביצוע שטר בהוצאה לפועל. "ביטולו של הליך זה… אינו מבטל את הצורך בקבלת רשות להתגונן לגבי התנגדות לביצוע שטר", כתבה השופטת בפסק הדין.

מעבר לקביעה המשפטית, אימצה השופטת בר-אשר את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. צוין כי גרסתו של ברון נמצאה בעייתית ולא מדויקת, במיוחד לאחר שהודה בחקירתו כי קיבל לחשבונו 72,000 ש"ח בתמורה לאחת ההמחאות ולא סיפק כל ראיה לטענותיו בדבר מעורבותו של צד שלישי.

לבסוף, התייחסה השופטת גם לגובה העירבון שהוטל על ברון. היא קבעה כי על אף שבדרך כלל אין מתנים רשות להתגונן בהפקדת מלוא סכום התביעה, המקרה הנוכחי הצדיק חריגה מהכלל. זאת, בעיקר משום שברון אינו מתגורר בישראל, מה שיוצר חשש אמיתי שאם פארדו תזכה בתביעתה, היא לא תוכל לגבות את החוב. לכך נוספה העובדה שטענות ההגנה שלו נמצאו דחוקות ובעייתיות מאוד.

לאור כל האמור, הערעור נדחה.