החברה טענה כי רשות מקרקעי ישראל שינתה את שומת הקרקע רטרואקטיבית ובניגוד לנהלים, אך בית המשפט קבע כי הרשות פעלה כדין כשהביאה בחשבון את מעבר הרכבת הקלה העתידי ושינוי מדיניות בנוגע להיטל השבחה

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה (26.11.24) תביעה שהגישה חברת "יפה, פונד חברה לנאמנויות בע"מ" נגד רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), וקבע כי הרשות פעלה כדין כאשר עדכנה את שווי הקרקע שביקשה החברה לרכוש בשכונת קטמונים בירושלים, והקפיצה את הסכום הנדרש לתשלום מכ-8 מיליון ש"ח לכ-25 מיליון ש"ח. פסק הדין, שניתן על ידי השופטת חגית מאק-קלמנוביץ, קובע כי הכללת "פוטנציאל תכנוני" עתידי, הנובע ממעבר קו הרכבת הקלה בסמוך לנכס, וכן שינוי מדיניות בנוגע לניכוי היטל השבחה, היו מהלכים לגיטימיים.

הסאגה המשפטית החלה כאשר התובעת, פנתה לרמ"י ביולי 2019 בבקשה לקבלת היתר בנייה לתוספת על קרקע שהיא חוכרת. במהלך המגעים, שינתה החברה את בקשתה וביקשה לרכוש את הבעלות המלאה בקרקע. שומה ראשונית שהוכנה במאי 2020 כללה חלופה להקניית בעלות, אך המפרט הכספי שנשלח לתובעת התייחס לעסקת "שינוי ייעוד וניצול" בלבד. רק לאחר מכן, ביולי 2020, הגישה התובעת לראשונה בקשה רשמית לרכישת הבעלות.

בנובמבר 2020, הוציא השמאי הממשלתי שומה חדשה ומעודכנת, שהעמידה את שווי הקרקע על סכום גבוה משמעותית. הפער נבע משני שינויים עיקריים: ראשית, השומה החדשה כללה את הפוטנציאל לעליית ערך הקרקע בעקבות תוכנית הרכבת הקלה העתידה לעבור בסמוך. שנית, רמ"י שינתה את מדיניותה, בהתאם להנחיית המשנה ליועמ"ש דאז, עו"ד ארז קמיניץ, והפסיקה לנכות את היטל ההשבחה העתידי משווי העסקה, כדי למנוע "הטבה כפולה" לרוכשים.

התובעת טענה כי על רמ"י חלה חובה להציע לה לרכוש את הבעלות מלכתחילה, וכי יש לראות בשומה הראשונה כמחייבת. עוד טענה כי אין להתחשב בפוטנציאל תכנוני "ערטילאי" של תוכנית שטרם אושרה סופית, וכי שינוי המדיניות בנוגע להיטל ההשבחה הוחל עליה רטרואקטיבית ומפלה.

מנגד, רמ"י, טענה כי פעלה כשורה. נטען כי התובעת בחרה בתחילה, באופן מודע, לקדם עסקה של שינוי ייעוד ולא רכישת בעלות. עוד טענה הרשות כי כל שומה ראויה חייבת לכלול פוטנציאל תכנוני, במיוחד כאשר מדובר בתוכנית כה מתקדמת כמו הרכבת הקלה. לגבי היטל ההשבחה, נטען כי רשות מנהלית רשאית וחייבת לעיתים לשנות את מדיניותה, והשינוי חל כדין על עסקה שטרם הושלמה.

השופטת מאק-קלמנוביץ קיבלה את עמדת רמ"י במלואה ודחתה את כל טענות התובעת. בפסק הדין נקבע כי בשום שלב לא הוצג לתובעת מצג מחייב לפיו תוכל לרכוש את הבעלות במחיר הנמוך. השופטת קבעה כי "לתובעת לא התגבשה ציפיה ראויה להגנה" וכי רשות מנהלית רשאית לשנות את מדיניותה. עוד נקבע כי הכללת הפוטנציאל התכנוני הייתה מהלך נכון, שכן התעלמות ממנו הייתה "גורמת לפגיעה בלתי מוצדקת בקופה הציבורית".

התביעה נדחתה, והתובעת חויבה לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח.