תושב ירושלים, שהחזיק בנכס של תשעה דונם מכוח הסכם משנת 1969, תבע להכיר בו כבעלים או חוכר לדורות. בית המשפט קבע כי זכויותיו מוגבלות להחזקה ושימוש בלבד, וכי הבעלות נותרה בידי המדינה, לאחר שהנכס הוכרז כ"נכס נפקדים".

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה (6.10.24) תביעה של תאופיק עותמן, תושב שכונת בית צפאפה, להצהיר עליו כבעלים של מקרקעין בשטח של כ-9 דונם (גוש 30283 חלקה 38), בהם הוא מתגורר עם משפחתו מאז 1969. בפסק הדין, שניתן על ידי השופטת עינת אבמן-מולר, נקבע כי למרות שעותמן מחזיק בנכס כדין, זכויותיו אינן עולות כדי בעלות או חכירה לדורות.

הסאגה המשפטית המורכבת החלה עוד בשנת 1963, כאשר אחד מארבעת הבעלים הרשומים של הקרקע, עיסא רשיד ברהום עותמן (להלן: עיסא), לווה 1,020 דינר ירדני מתוופיק בוטרוס שאמי. כערובה להחזר החוב, מסר עיסא לשאמי את ביתו בן שלוש הקומות ואת הקרקע הצמודה לו, והתיר לו להחזיק בנכס, לנצל אותו ולהשכירו "תמורת ריבית החוב".

לאחר מלחמת ששת הימים, הוגדרו ארבעת הבעלים הרשומים כנפקדים, והמקרקעין הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים (האנ"ן). בנובמבר 1969, העביר שאמי את זכויותיו בנכס לתובע, תאופיק עותמן, תמורת סכום ההלוואה המקורי, 1,020 דינר. זמן קצר לאחר מכן, הוציא האנ"ן צו לסילוק ידם של עותמן ושאמי מהנכס.

בעקבות הצו, פנה עותמן לבית משפט השלום, ובשנת 1975 ניתן פסק דין לטובתו, אשר ביטל את צו הסילוק וקבע כי הוא זכאי להחזיק בנכס מכוח הזכויות שהועברו אליו משאמי. בית המשפט קבע אז כי זכויות ההחזקה והשימוש עצמן אינן "נכס נפקד", גם אם הבעלות בקרקע כן.

לאורך השנים, ניהל עותמן מגעים שונים מול רשויות המדינה. בשנת 1999, נרשמה לטובתו הערת אזהרה על זכויות החזקה והשימוש, אך באותו הזמן נרשמה הבעלות בקרקע על שם האנ"ן. פניותיו לרכוש את זכויות המדינה או להסדיר את מעמדו לא צלחו.

בתביעה הנוכחית, שהוגשה לבית המשפט המחוזי, טען עותמן, כי מכלול הזכויות שבידיו – החזקה, שימוש והשכרה, שאינן מוגבלות בזמן – שקול למעשה לבעלות.

מנגד, הנתבעים, רשות מקרקעי ישראל והאפוטרופוס לנכסי נפקדים, טענו כי זכויותיו של עותמן מוגבלות ואינן ניתנות להעברה. לשיטתם, הזכויות הוענקו במקור כערובה לחוב בלבד, ופוקעות עם פירעונו.

השופטת אבמן-מולר קיבלה את עמדת המדינה וקבעה כי יש לבחון את שרשרת העברת הזכויות החל מההסכם המקורי בין עיסא לשאמי. היא קבעה כי הסכם זה לא היה עסקת מכר, אלא הסדר למתן שימוש בנכס כנגד ריבית על חוב, מתוך כוונה שהנכס יושב לבעליו עם פירעון ההלוואה. על כן, שאמי לא יכול היה להעביר לעותמן יותר זכויות משהיו לו. "כלל בסיסי הוא בדיני קניין שאין אדם יכול להקנות לאחר יותר זכויות מאלה המוחזקות על ידו", ציינה השופטת בפסק הדין.

עוד קבעה השופטת כי לעותמן לא נתונה הזכות לבצע עסקאות בנכס, למשכן אותו או למכור אותו, וכי העברת זכויותיו לאחר דורשת את אישור האנ"ן. לפיכך, התביעה להצהיר עליו כבעלים או חוכר לדורות נדחתה , והוא חויב בהוצאות משפט בסך 30,000 ש"ח.