בעלי נכס במושב אורה השכירו מבנים למפעל רהיטים, תוך שהם מסתירים קיומו של פסק דין חלוט האוסר על שימוש לא-חקלאי במקום. בית המשפט קבע כי הפרו את חובת תום הלב במשא ומתן וחייב אותם בפיצויים על נזקי המעבר והשבתת המפעלים של השוכרים.

פסק דין חריף שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים (27.10.24) חושף התנהלות חסרת תום לב של בעלי נכסים, שהובילה לנזקים כבדים עבור חברות ששכרו מהם מבנים. השופטת שירלי רנר קבעה כי אבישי אבדר וחברת "איריסים נכסים בע"מ" יפצו את חברות "מ.ר.ל. ייצור ושווק רהיטים" ו"כנען מ.ח. – בינוי ופיתוח", ואת מנהלן משה בכר, בסכום של 291,291 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. זאת, לאחר שנקבע כי הנתבעים הסתירו מהתובעים מידע מהותי וקריטי: קיומו של פסק דין סופי משנת 2011, שאסר עליהם להשכיר את הנכס לשימוש שאינו חקלאי.

התובעים, טענו כי לו היו יודעים על פסק הדין, לא היו מתקשרים בעסקה מלכתחילה.

פרשת המעשה החלה בשנת 2013, כאשר התובעים, בניהולו של משה בכר, החליטו להעתיק את מפעלי הרהיטים והמטבחים שלהם מאזור התעשייה עטרות למושב אורה. לצורך כך, הם חתמו על שני הסכמים מקבילים: הסכם לרכישת הפעילות העסקית של מפעל רהיטים שפעל במקום מחברת ר.ע.מ. תעשיות , והסכם שכירות למבנים עצמם מול הנתבעים, אבישי אבדר וחברת איריסים נכסים.

לטענת התובעים, במהלך המשא ומתן הציג בפניהם אבדר מצג לפיו קיימות "בעיות" בנושא רישוי עסקים ושימושים מסחריים, אך הדגיש כי הוא מצוי בשלבים מתקדמים להסדרתם מול הרשויות. התובעים, שהיו מודעים לבעיות רישוי ושימוש חורג, הסכימו לקחת על עצמם סיכון מסוים. אולם, המידע הקריטי שהוסתר מהם היה כי כבר בדצמבר 2011 ניתן פסק דין בתביעה של מנהל מקרקעי ישראל, אשר הטיל צו מניעה קבוע האוסר על שימוש לא-חקלאי בנכס. ערעור על פסק הדין נדחה, והוא הפך חלוט עוד לפני חתימת הסכמי השכירות.

כשנה לאחר המעבר, התגלה לתובעים דבר קיומו של פסק הדין, ולאחר הליכי "ביזיון בית משפט" שננקטו נגד אבדר, הוא נאלץ להגיש תביעת פינוי נגד השוכרים שלו. בפברואר 2015, פונו התובעים מהנכס ונאלצו להעביר את כל פעילותם בחזרה לאזור התעשייה עטרות.

השופטת רנר דחתה מכל וכל את טענת הנתבעים כי התובעים ידעו על המצב המשפטי. היא קבעה כי "עובר לחתימה על הסכמי השכירות לא גולתה לתובעים עובדת קיומו של פסק דין… בו ניתן צו מניעה קבוע". עוד קבעה השופטת כי אין לייחס לתובעים "אשם תורם", מכיוון שהנתבע החזיק במידע פוזיטיבי ומהותי ולא גילה אותו, ולכן אינו יכול לטעון כנגד התובעים שלא ערכו בירור משלהם.

במסגרת פסק הדין, דחתה השופטת את תביעת התובעים לפיצוי על אובדן מוניטין ורכישת ציוד במחיר מופקע, אך קיבלה את תביעתם בגין הנזקים הישירים שנגרמו להם. עיקר הפיצוי, בסך 271,291 ש"ח, נפסק בגין השבתת המפעלים והפסד ימי עבודה של עובדים במהלך שני המעברים הכפויים. סכום נוסף של 20,000 ש"ח נפסק בגין הוצאות ההובלה והמעבר עצמן.

בנוסף, נדחתה הודעת צד שלישי ששלחו הנתבעים נגד בעלי המפעל הקודם, שלמה חורי וחברת ר.ע.מ, לאחר שהשופטת השתכנעה כי גם הם לא ידעו על פסק הדין הספציפי בתביעת המנהל.