שופטת המחוזי חיה זנדברג קבעה כי אין ממש בטענת משפחת סיטבון כי חתימתם על הסכם קומבינציה משנת 1985 זויפה, והורתה על רישום הבעלות על שם ישיבת "נצח ישראל" המחזיקה בנכס מאז הקמתו.

בפסק דין רחב יריעה, שם בית המשפט המחוזי בירושלים (4.11.24) קץ לסכסוך מקרקעין סבוך בן עשרות שנים, וקבע כי שתי דירות בבניין יוקרתי בשכונת רחביה שייכות לישיבת "נצח ישראל" ולא ליורשי הבעלים הרשומים של הקרקע. השופטת חיה זנדברג דחתה את טענתם המרכזית של בני משפחת סיטבון, לפיה הסכם הקומבינציה המקורי משנת 1985, שהוביל למכירת הדירות, מעולם לא נחתם על ידם וכי חתימתם עליו זויפה.

הסאגה המשפטית עוסקת בבניין ברחוב רמב"ן 28 בירושלים. בשנת 1985 נחתם הסכם קומבינציה בין בעלות הקרקע דאז, הלן מרסל שמעוני ז"ל ובתה נאוה סיטבון, לבין הקבלן שמואל ידיד ז"ל. לפי ההסכם, הקבלן יבנה בניין על המגרש, יקבל לעצמו שתי דירות ואת יתר שלוש הדירות ימסור למשפחת שמעוני-סיטבון. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1987, מכר הקבלן את שתי הדירות שהוקנו לו לד"ר סולומון ריבנר, אשר פעל כנאמן עבור ישיבת "רמיילס נצח ישראל" הסמוכה.

מאז סיום הבנייה בשנת 1989, החזיקה הישיבה בדירות ונהגה בהן מנהג בעלים. בדירה אחת התגוררה משפחת ברניקר, ראשי הישיבה לדורותיהם, והשנייה הושכרה למשרד. כל אותן שנים, התגוררה אם המשפחה, מרסל שמעוני ז"ל, בדירה אחרת באותו בניין, תוך קיום יחסי שכנות טובים עם נציגי הישיבה.

הסכסוך התפרץ בשנת 2020, כאשר יונתן סיטבון, נכדה של מרסל שמעוני ז"ל, עבר להתגורר בבניין וניסה, על פי טענת הישיבה, לתפוס חזקה בחלקים הצמודים לדירותיה. בעקבות זאת, הגישה משפחת סיטבון תביעה למחיקת הערות האזהרה שנרשמו לטובת הקבלן וד"ר ריבנר, בטענה המרכזית שנאוה סיטבון מעולם לא חתמה על הסכם הקומבינציה. מנגד, הישיבה וד"ר ריבנר הגישו תביעה להצהיר עליהם כבעלים החוקיים של הדירות.

השופטת זנדברג דחתה את גרסתה של נאוה סיטבון מכל וכל, וקבעה כי היא רצופת סתירות ואינה מהימנה. בפסק הדין צוין כי בתצהיר הראשון שהגישה, סיטבון כלל לא כפרה בקיומו של ההסכם אלא טענה להפרתו, ורק בשלב מאוחר יותר שינתה את גרסתה וטענה לזיוף.

בנוסף, בית המשפט נתן משקל מכריע למסמכים שהוצגו, אשר הוגדרו כ"תעודה נושנה" הקבילה כראיה. עותק של הסכם הקומבינציה שנמצא בארכיון רשם המקרקעין נשא חתימה הנחזית להיות של נאוה סיטבון, והשופטת העירה כי היא "דומה עד מאד" לחתימתה העדכנית. יתרה מכך, עותק ייחודי של ההסכם, עם חותמת של עורך דינה דאז של המשפחה, נמצא בחזקתה של סיטבון עצמה – עובדה שאינה מתיישבת עם טענתה כי "מעולם לא ראתה הסכם שכזה".

השופטת דחתה גם את טענת ההתיישנות שהעלו בני משפחת סיטבון. היא קבעה כי מאחר שהישיבה שילמה את מלוא התמורה וקיבלה חזקה בדירות לפני עשרות שנים, נוצרה "נאמנות קונסטרוקטיבית", לפיה משפחת סיטבון החזיקה בבעלות הרשומה עבור הישיבה. מירוץ ההתיישנות, כך נקבע, החל רק בשנת 2020, עם הכפירה הראשונה של המשפחה בזכויות הישיבה.

בסופו של ההליך, קיבל בית המשפט את תביעת הישיבה במלואה, דחה את תביעת משפחת סיטבון, והורה על רישום הדירות על שם ד"ר ריבנר (כנאמן) והישיבה (כנהנית). כמו כן, מונה בא כוחם של הישיבה וד"ר ריבנר, עו"ד נחום וגנר, ככונס נכסים לביצוע הרישום. על משפחת סיטבון הוטל לשאת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 32,500 ש"ח.