בית המשפט המחוזי קבע: הפיצוי המקסימלי בחוק שירותי תעופה אינו "ברירת מחדל"
נדחה ערעורם של 20 נוסעים נגד חברת Wizz Air, שטיסתם עוכבה בכ-19.5 שעות. בית המשפט קבע כי גובה הפיצויים לדוגמה ייקבע על פי נסיבות כל מקרה, ודחה את הטענה כי יש להתחיל מהתקרה הקבועה בחוק ולהפחית ממנה.
פסק דין עקרוני שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים דוחה (9.9.24) את טענת הנוסעים כי סכום הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), העומד כיום על 11,540 ש"ח, צריך לשמש כנקודת מוצא לחישוב פיצויים לדוגמה. הרכב השופטים עודד שחם, אברהם רובין ונמרוד פלקס, קיבל את עמדת בית משפט השלום וקבע כי אין הצדקה לקבוע כי תקרת הפיצוי תשמש כברירת מחדל, וכי על בית המשפט להפעיל שיקול דעת ולבחון כל מקרה לגופו.
הפרשה החלה כאשר טיסתם של 20 נוסעים, עוכבה במשך כ-19.5 שעות. בית משפט השלום בבית שמש (כב' השופט א' לנג) קבע בפסק דינו מיום 4.7.24 כי חברת התעופה Wizz Air הפרה את חובותיה כלפי הנוסעים. בין היתר, נקבע כי החברה לא סיפקה לנוסעים מידע על זכויותיהם, לא הציעה שירותי סיוע כנדרש ולא נתנה להם לבחור בין קבלת החזר כספי לבין כרטיס טיסה חלופי. בנוסף, הפיצוי הסטטוטורי והחזר ההוצאות שולמו באיחור משמעותי. בגין שורת הפרות אלו, פסק בית משפט השלום לכל אחד מהנוסעים פיצויים לדוגמה בסך 4,500 ש"ח.
הנוסעים ערערו על גובה הפיצוי לבית המשפט המחוזי. טענתם המרכזית הייתה כי בית המשפט היה צריך לראות בסכום הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק (10,590 ש"ח במועד הגשת התביעה) כנקודת מוצא, וממנה להפחית במידת הצורך. הם ביקשו להסתמך על פסיקת בית המשפט העליון בעניין "חוק הספאם" (חוק התקשורת), שם נקבע כי תקרת הפיצוי של 1,000 ש"ח מהווה נקודת מוצא.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ואת הטיעון מכל וכל. בפסק הדין הודגש כי לא נמצאה כל תשתית, בלשון החוק או בדיוני הכנסת, התומכת בגישה שהתקרה נועדה לשמש כברירת מחדל. השופטים ציינו כי הפיצויים לדוגמה בחוק שירותי תעופה הם בעלי יסוד עונשי ואינם תלויים בנזק שנגרם. סכום התקרה הוא "בלתי מבוטל", במיוחד ביחס לעלותן של טיסות "לואו-קוסט", ולכן קביעתו כברירת מחדל דורשת בסיס חקיקתי מפורש, שאינו קיים.
עוד קבע בית המשפט כי החוק עצמו מפרט רשימת שיקולים שעל בית המשפט לבחון בעת קביעת גובה הפיצוי. שיקולים אלה כוללים את חומרת ההפרה ונסיבותיה, האם מדובר בהפרה חוזרת, וכן את "שוויה הכספי של העסקה". קיומם של שיקולים אלה, המשתנים ממקרה למקרה, מחזק את המסקנה כי המחוקק התכוון להעניק לבית המשפט שיקול דעת רחב, ולא לכבול אותו לנקודת מוצא קבועה.
השופטים אף הבחינו באופן חד בין חוק שירותי תעופה ל"חוק הספאם", וקבעו כי לא ניתן להקיש מהאחד על השני. הם ציינו את השוני המהותי בתקרת הפיצוי, בשיקולים לקביעת גובהו, ובאופי השונה של ההסדרים – משלוח הודעות פרסומיות מול התנהלות של חברת תעופה מול נוסעיה.
לאור כל האמור, הערעור נדחה, ופסיקתו של בית משפט השלום נותרה על כנה. משלא נתבקשה תגובת המשיבה, לא נפסקו הוצאות.
