בית המשפט סיכל ניסיון לעקוף הליכי רישום מקרקעין ביו"ש: תביעה "חוזית" נדחתה על הסף

השופט דוד זילר מהמחוזי בירושלים קבע כי התביעה, שהוגשה לכאורה בשל סכסוך על פרויקט בנייה, הייתה למעשה ניסיון לקבל הכשר לזכויות בקרקע לא מוסדרת, תוך עקיפת סמכותה הייחודית של ועדת הרישום הראשוני באיו"ש.

בפסק דין נוקב, דחה (7.8.24) בית המשפט המחוזי בירושלים תביעה שעסקה בהסכם בנייה על קרקע לא מוסדרת באזור ראפאת, ירושלים. השופט דוד זילר קבע כי מאחורי התביעה, שהוצגה כסכסוך חוזי בין בעלת קרקע ליזם, עמד ניסיון פסול להכשיר זכויות קנייניות בקרקע ולעקוף את המסלול החוקי הנדרש באמצעות ועדת הרישום הראשון באזור יהודה ושומרון. שמות באי כוח הצדדים לא צוינו בפסק הדין.

תחילתה של הפרשה בתביעה שהגישה רשא חליל מוחמד טאהה נגד היזם סופיאן עבד אלרחמן עטא מטאוע. בכתב התביעה, שהשתרע על פני שני עמודים בלבד, טענה התובעת כי היא בעלת הזכויות בקרקע, וכי הנתבע הפר "הסכם הבנות" לפיו הוא יבנה פרויקט על הקרקע תמורת 60% מהזכויות בו, בעוד היא תקבל 40%. לטענתה, הנתבע החל לשווק את זכויותיו העתידיות לצדדים שלישיים בטרם החל בבנייה, ובכך פגע בה. באופן תמוה, לתביעה צורף גם המנהל האזרחי לאיו"ש, למרות שלא נתבקש נגדו כל סעד.

זמן קצר לאחר הגשת התביעה, חלה תפנית חדה בעלילה. התובעת והנתבע הגישו לבית המשפט בקשה משותפת לאישור הסכם פשרה, בו הם מצהירים כי הסכם ההבנות ביניהם תקף וכי התובעת היא אכן בעלת הקרקע. בשלב זה נכנס לתמונה קמ"ט (קצין מטה) רישום מקרקעין במנהל האזרחי, אשר הגיש בקשה לדחיית התביעה כולה על הסף.

לטענת הקמ"ט, התביעה אינה עוסקת בסכסוך חוזי תמים, אלא מהווה "בראש ובראשונה מחלוקת קניינית". נטען כי מטרתם האמיתית של הצדדים היא לקבל פסק דין שישמש אסמכתא לבעלותה של התובעת בקרקע, ובכך לעקוף את ההליך החוקי והיחיד לרישום ראשון של קרקעות בלתי מוסדרות באיו"ש, הנמצא בסמכותה הייחודית של ועדת הרישום. הקמ"ט הדגיש כי אישור ההסכם עלול ליצור הכרעות סותרות להחלטות הוועדה, לכבול את שיקול דעתה ולפגוע בצדדים שלישיים שלא היו צד להליך.

השופט זילר אימץ את עמדת הקמ"ט במלואה וקבע כי יש לסלק את התביעה על הסף. הוא ציין כי בית המשפט אינו "אוטומט המאשר הסכמים" וכי במקרה זה קיימים מספר "סממנים" המעוררים חשד כבד כי מדובר במהלך מתוכנן לעקיפת דין. בין היתר, ציין השופט את צירופו המלאכותי של המנהל האזרחי לתביעה ללא בקשת סעד , את העובדה שהסכסוך המקורי תואר באופן עמום וחסר פירוט , ואת המהירות בה הגיעו הצדדים לפשרה, המעידה כי ייתכן שלא היה סכסוך אמיתי מלכתחילה.

"עולות שאלות מהי למעשה הסיבה שהוגשה תביעה ואיזה צורך היא נועדה לשרת", תהה השופט בפסק הדין. הוא קבע כי אישור ההסכם, במיוחד בהליך בו המנהל האזרחי הוא צד, "ישמש בניסיון לעשות שימוש באישור הניתן, לשם עקיפה של הליך הרישום הראשון".

בסופו של דבר, קבע השופט כי אין מקום לבירור התביעה בבית המשפט, בוודאי כאשר הצדדים עצמם טוענים כי כבר אין ביניהם סכסוך, והורה על סילוקה.