בית המשפט קבע: הלוואת בעלים של 21.5 מיליון ש"ח בחברת "גליק" אינה "חוב שנמחל"
בפסק דין שקיבל חלקית את ערעור חברת "יצחק י. גליק בע"מ", קבע השופט אביגדור דורות כי הזרמת כספים של הבעלים המקוריים לחברה תיחשב כהלוואה ולא כהשקעה, ודחה את קביעת פקיד השומה כי מדובר בהכנסה ממחילת חוב. עם זאת, בית המשפט קיבל את עמדת רשות המסים בנוגע לשווי המלאי והוצאות הריבית, וחייב את החברה בקנס גירעון חלקי.
בפסק דין שניתן על ידי השופט אביגדור דורות מבית המשפט המחוזי בירושלים, התקבל (11.9.24) חלקית ערעור שהגישה חברת "יצחק י. גליק בע"מ" נגד שומות מס הכנסה שהוצאו לה לשנים 2011-2012. החברה ערערה על קביעת פקיד שומה ירושלים, אשר חייב אותה במס של למעלה מ-5 מיליון ש"ח.
הפרשה החלה כאשר חברת הנייר הוותיקה, שנוסדה בשנת 1958, נקלעה לקשיים כלכליים עם חובות של כ-30 מיליון ש"ח. כדי למנוע את קריסתה, הוחלט להכניס משקיע אסטרטגי. בשלהי 2011, נחתם הסכם השקעה עם חברת "שפע ישיר בע"מ", בבעלות מר דבראל שטראובר, שרכשה 70% ממניות החברה. במסגרת ההסכם, התחייבה משפחת גליק, הבעלים המקוריים, להזרים לחברה 8.5 מיליון ש"ח נוספים, שהצטרפו להלוואת בעלים קיימת בסך כ-13 מיליון ש"ח.
פקיד השומה קבע כי סך הלוואות הבעלים, כ-21.5 מיליון ש"ח, מהווה "הכנסה ממחילת חוב" , מאחר שלטענתו, לשון ההסכם מורה כי המשפחה ויתרה על זכותה לדרוש את החזר ההלוואות. מנגד, טענה החברה כי ההלוואות עודן תקפות וכי ההסכם נועד להבריא את החברה ולפרוע את חובותיה לנושים חיצוניים בראש ובראשונה, ורק לאחר מכן להשיב את הלוואות הבעלים.
השופט דורות קיבל את עמדת החברה בסוגיה מרכזית זו. הוא קבע כי יש לראות בהזרמת הכספים "כהלוואת בעלים ולא כהשקעה" , וכי פרשנות ההסכם אינה מלמדת על כוונה למחול על החוב. השופט ציין כי קביעה לפיה המשפחה מחלה על חוב של מיליונים, רגע לאחר שהזרימה סכום עתק נוסף, "שומטת את ההיגיון בעסקה".
עם זאת, בית המשפט קיבל את עמדת פקיד השומה במספר סוגיות אחרות. נקבע כי אופן הצגת שווי המלאי בספרי החברה היה "לא נאות" , וכי יש להעמיד את ערכו על 8 מיליון ש"ח, בהתאם לחוות דעת כלכלית שהוצגה. קביעה זו השפיעה על חישוב ההפסדים של החברה.
בנוסף, נדחתה דרישת החברה להכיר בהוצאות ריבית לבעלי המניות בסך כ-426 אלף ש"ח. השופט קבע כי מאחר שבני משפחת גליק לא דיווחו על הכנסות ריבית אלו בדוחותיהם האישיים, החברה אינה זכאית לנכות את ההוצאה.
בנוגע למכירת נכס מקרקעין של החברה בשנת 2012, שהניבה רווח הון של כ-17 מיליון ש"ח , פסק בית המשפט כי המשיב שגה כשלא התיר קיזוז חלקי של רווח ההון כנגד הפסדי החברה. נקבע כי יש להתיר קיזוז של כ-49.4% מהשבח כנגד כלל הפסדי החברה.
לאור קביעותיו בנוגע לסוגיית המלאי והוצאות הריבית, מצא השופט כי החברה התרשלה בדיווחיה ולכן יש לחייבה בקנס גירעון, אך רק ביחס לרכיבים אלו ולא בגין סוגיית "מחילת החוב".
בנסיבות אלה, הערעור התקבל בחלקו, ונקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו
