בית המשפט דחה תביעת ענק בסך 150 מיליון שקל נגד המדינה על עסקת בית פרומין

השופט דוד גדעוני קבע כי הכנסת אינה כפופה לחוזים של הרשות המבצעת וכי פעולות חקיקה להפקעת הנכס לא היוו הפרת הסכם. החברה היזמית, שרכשה את משכן הכנסת הישן וביקשה לבנות מגדל, תבעה פיצוי על אובדן רווחים לאחר שהמבנה הוכרז כמוזיאון.

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה תביעת ענק בסך 150 מיליון שקלים שהוגשה נגד מדינת ישראל והכנסת על ידי חברת "בית משכן הכנסת הישנה בע"מ". בפסק דין מנומק שניתן ב-3 בספטמבר 2023, קבע השופט דוד גדעוני כי המדינה לא הפרה את החוזה עם החברה למכירת הנכס ההיסטורי "בית פרומין", וכי חקיקת "חוק מוזאון הכנסת" שהובילה להפקעת זכויותיה בנכס אינה מהווה עילה לפיצויים מעבר לסכום שכבר שולם לה.

הפרשה החלה בשנת 2002, כאשר החברה התובעת, בשליטת איש העסקים אילן רג'ואן, זכתה במכרז לרכישת בית פרומין, ששימש כמשכנה של הכנסת בין השנים 1950 ל-1966. העסקה, בסך של כ-10.25 מיליון שקלים, בוצעה במסגרת מהלך רחב של המדינה לפיתוח מרכז ירושלים. המכרז התבסס על תוכנית שהופקדה בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, אשר נועדה לאפשר הקמת מבנה בן 16 קומות בנכס. זמן קצר לאחר הזכייה, החלה התובעת לפעול לקידום תוכנית שאפתנית יותר להקמת מגדל בן 24 קומות.

אולם, מכירת הנכס לידיים פרטיות והתוכניות להרוס חלקים ממנו עוררו סערה ציבורית ופוליטית עזה. גופים כמו המועצה לשימור אתרים הגישו התנגדויות חריפות, וחשוב מכך, חברי כנסת, ובראשם יו"ר ועדת הכנסת דאז, ח"כ יוסי כץ, התנגדו לתוכנית ופעלו לעיכוב הליכי התכנון. מאבק זה הגיע לשיאו בשנת 2010 עם חקיקת "חוק מוזאון הכנסת", שהפקיע את זכויותיה של החברה בנכס והעמיד אותו לקניין המדינה במטרה להקים בו מוזיאון לתולדות הכנסת. בעקבות ההפקעה, קיבלה החברה פיצויים בסך של כ-44.5 מיליון שקלים, אך החוק שמר לה את הזכות להגיש תביעה נוספת על נזקיה.

בתביעתה, טענה החברה כי המדינה, על כל זרועותיה, הפרה באופן בוטה את הסכם המכר. לטענתה, התנגדות הכנסת לתוכנית שהמדינה עצמה יזמה וקידום החקיקה להפקעת הנכס סיכלו את הפרויקט ומנעו ממנה רווחים של מאות מיליוני שקלים.

השופט גדעוני דחה טענה זו מכל וכל. הוא קבע כי יש להבחין בין הרשות המבצעת (המדינה), שהתקשרה בחוזה, לבין הרשות המחוקקת (הכנסת). בפסק הדין הודגש עקרון הפרדת הרשויות, לפיו הסכם של הממשלה אינו יכול לכבול את שיקול דעתה ועצמאותה של הכנסת וחבריה. "טענות התובעת שלפיהן הכנסת הייתה מחויבת להוראת המכרז ולהסכם הפיתוח… הן בנסיבות העניין מרחיקות לכת ואין לקבלן", כתב השופט. פעולות חברי הכנסת, כך נקבע, היו פעילות פרלמנטרית לגיטימית ולא הפרת חוזה.

בנוסף, בית המשפט מצא כי גם התובעת עצמה ביקשה בשלבים שונים לעכב את הליכי התכנון כדי לגבש תוכנית משלה למגדל בן 24 קומות או כדי למצות הידברות עם המתנגדים, לרבות הכנסת. כמו כן, השופט הטיל ספק אם תוכניות הבנייה, הן ל-16 והן ל-24 קומות, היו מאושרות בסופו של דבר, וזאת בשל התנגדויות כבדות משקל ומדיניות תכנון שלא תאמה את גודל המגרש.

בסיום פסק הדין, נדחתה התביעה במלואה והתובעת חויבה לשלם לנתבעות הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 150,000 שקלים.