בפסיקה תקדימית, ביהמ"ש המחוזי הורה לרשום קרקע ביריחו על שם פלסטיני חרף התנגדות המדינה

השופטת חגית מאק-קלמנוביץ קיבלה את טענות התובעים, וקבעה כי שרשרת הסכמי מכר שהוצגה, החל מעסקה משנת 1966 עם ממלכת ירדן, מהימנה. המדינה טענה לזיוף אך לא הציגה ראיות מספקות, ונדרשה לשלם הוצאות משפט.

בית המשפט המחוזי בירושלים הורה למדינה לרשום קרקע רחבת ידיים באזור יריחו על שמו של אזרח פלסטיני, בפסק דין שניתן ב-31 באוגוסט 2023. השופטת חגית מאק-קלמנוביץ קיבלה את התביעה שהגישו האני חרחש האשם ואחרים, נגד משרד הביטחון, המנהל האזרחי והממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש. פסק הדין קובע כי יש לרשום את הבעלות בקרקע, הידועה כשגרת אלעוויס, חלקה 101 בגוש 33042, על שם התובע, ובכך הכריע במחלוקת משפטית ארוכת שנים.

ליבת הסכסוך נגעה לשרשרת עסקאות מכר שהחלה, לטענת התובעים, עוד לפני מלחמת ששת הימים. על פי כתב התביעה, הקרקע הייתה במקור בבעלות "אוצר הממלכה הירדנית ההאשמית". ב-8 ביוני 1966, נמכרה הקרקע על ידי ממלכת ירדן לפאיז חסן שחאדה קרש. לאחר פטירתו של קרש, יורשיו מכרו את הנכס לעלי חדר עוודאללה ב-28 בדצמבר 1999. העסקה האחרונה בשרשרת התבצעה ב-7 במאי 2015, כאשר עוודאללה מכר את הקרקע לתובע המרכזי, האני חרחש האשם. התובעים ביקשו מבית המשפט להורות למדינה, האחראית על רישום המקרקעין באיו"ש, לרשום את הבעלות הסופית על שם האשם.

מנגד, המדינה, באמצעות נציגיה, טענה כי המסמכים שהציגו התובעים אינם אמינים ואינם מספקים בסיס עובדתי להוכחת שרשרת המכירות הנטענת. אחת הטענות המרכזיות של הנתבעים הייתה כי הסכם המכר המקורי משנת 1966 בין ממלכת ירדן למר קרש נראה כאילו הודפס במדפסת מודרנית, טכנולוגיה שלא הייתה קיימת באותה תקופה, ועל כן הוא מזויף. עוד טענו כי העובדה שהקרקע, ששטחה כ-389 דונם, ניתנה לכאורה במתנה למר קרש, מעלה תהיות משמעותיות לגבי כשרות העסקה. כמו כן, הנתבעים הצביעו על כך שברישומים המצויים בידי הרשויות באיו"ש, הקרקע עדיין רשומה על שם אוצר הממלכה הירדנית, בניגוד לנסח רישום ירדני שהציגו התובעים.

השופטת מאק-קלמנוביץ דחתה את טענות המדינה בזו אחר זו. היא קבעה כי "אסופת המסמכים שהוצגו על ידי התובעים משכנעת והתובעים עמדו בנטל הוכחת התביעה". בנוגע לטענת הזיוף, ציינה השופטת כי נטל ההוכחה מוטל על הטוען למרמה, והוא כבד מהרגיל במשפט אזרחי. היא קבעה כי המדינה העלתה "הנחות והשערות" מבלי לתמוך אותן בחוות דעת מומחה כנדרש. יתרה מכך, התובעים הציגו אישור קונסולרי ישראלי מרבת עמון, המאמת את חתימתו של פקיד ירדני על הסכם המכר, מסמך שהוסיף לאמינות גרסתם.

השופטת קבעה כי אין כל בסיס להעדיף את ספרי הרישום המצויים באיו"ש על פני אלו שהוצגו מירדן, וכי המדינה לא הוכיחה את טענותיה לגבי אופן ניהול ספרי המקרקעין בתקופה הירדנית. לאור כל האמור, קיבלה השופטת את התביעה במלואה, הצהירה כי העסקאות אכן משקפות נכונה את העברת הזכויות, והורתה על רישומן. בנוסף, חייבה השופטת את הנתבעים לשאת בהוצאות התובעים בסך 15,000 ש"ח.