שותפות שהתפרקה: נדחתה תביעתו של יזם לקבל את מלוא התמורה בפרויקט פינוי-בינוי בירושלים

בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי היזם אדוארדו פנייבסקי אינו זכאי למלוא דמי הייזום והדירות בפרויקט התחדשות עירונית בשכונת קריית יובל, וכי עליו לחלוק את התמורה עם שותפו לשעבר, משה כהן. בפסק הדין, שניתן על ידי השופטת מרים אילני, נקבע כי הסכם המייסדים המקורי בין השניים נותר תקף, למרות טענותיו של פנייבסקי כי הוא הגורם היחיד שפעל לקידום הפרויקט.

הסכסוך המשפטי, שהגיע לסיומו בפסק דין שניתן ב-8 באוקטובר 2023, עסק בחלוקת התמורה מפרויקט "פינוי-בינוי" רחב היקף בשכונת קריית יובל בירושלים. התובעים בתיק היו היזם אדוארדו פנייבסקי וחברה בבעלותו, אד. פי יזמות פינוי בינוי בע"מ. מולם ניצבו הנתבעים, איש העסקים משה כהן וחברת טולוס בנין והשקעות (2011) בע"מ.

הפרשה החלה בשנת 2010, כאשר פנייבסקי וכהן חתמו על הסכם מייסדים להקמת חברה משותפת בשם "טולוס", במטרה לקדם את פרויקט הפינוי-בינוי. על פי ההסכם, כהן, בעל ניסיון בייזום ובנייה, התחייב לספק מימון ראשוני של עד מיליון שקלים כהלוואת בעלים ולהעמיד את קשריו וניסיונו לטובת המיזם. מנגד, פנייבסקי התחייב לרכז את הקשר עם הדיירים, ועדי הבתים והרשויות המקומיות, מבלי להשקיע הון מכיסו.

עם התקדמות הפרויקט, ובשל מורכבותו שכללה בניית ארבעה מגדלי מגורים, הוחלט לצרף למיזם חברה קבלנית גדולה, "מנרב פרויקטים בע"מ". בשנת 2013 נחתם "הסכם מנרב הראשון" בין טולוס למנרב, שהסדיר את שיתוף הפעולה. אולם, מחלוקות שהתעוררו בנוגע לערבויות לדיירים הובילו לביטולו של הסכם זה.

בשנת 2015 נחתם "הסכם מנרב השני", שהיווה את לב המחלוקת. הסכם זה נחתם ישירות מול חברות פרטיות של פנייבסקי וכהן (ולא חברת טולוס המשותפת), משיקולי מס. ההסכם קבע כי בתמורה לפעולות הייזום, שתי החברות יהיו זכאיות במשותף לדמי ייזום בסך 4,350,000 שקלים וכן לשמונה דירות בפרויקט (ארבע לכל צד).

פנייבסקי טען בבית המשפט כי הוא הגורם היחיד שפעל לקידום הפרויקט, ובפרט להחתמת הדיירים, שהייתה ההתחייבות המרכזית בהסכם השני. לטענתו, כהן הפר את התחייבויותיו המקוריות, לא תרם דבר לקידום הפרויקט, ולכן אינו זכאי לחלק כלשהו בתמורה. הוא אף טען כי הוטעה בעת חתימת הסכם המייסדים המקורי.

מנגד, טען כהן כי חלוקת התפקידים הראשונית הייתה ברורה: הוא סיפק את המימון והניסיון, בעוד פנייבסקי היה אחראי על עבודת השטח מול הדיירים. לשיטתו, הוא עמד בכל התחייבויותיו, וההשקעה הכספית שלו בראשית הדרך, בתקופה של אי-ודאות, היא שאפשרה את קידום הפרויקט עד לשלב שבו חברה גדולה כמנרב הסכימה להצטרף.

השופטת אילני דחתה את כל טענותיו של פנייבסקי וקיבלה את גרסתו של כהן, אותה הגדירה כ"קוהרנטית ואמינה". היא קבעה כי הסכם המייסדים יצא אל הפועל, וחברת טולוס הייתה פעילה ואף הוציאה מאות אלפי שקלים שמומנו על ידי כהן. השופטת דחתה גם את הטענה לפיה פנייבסקי הוטעה בחתימת ההסכם, וציינה כי הוחלפו מספר טיוטות לפני החתימה הסופית.

בנוגע לטענת ההפרה, קבעה השופטת כי כהן לא התחייב לבצע את הבנייה בעצמו, וכי הסכמתו של פנייבסקי להכנסת חברת מנרב לפרויקט, כבר בהסכם הראשון, מוכיחה כי ויתר על טענה זו. לבסוף, קבעה השופטת כי הסכם מנרב השני, המעניק במפורש מחצית מהתמורה לנתבעים, משקף את ההסכמות בין הצדדים, וכי פנייבסקי היה מודע לכך היטב לפני החתימה.

לאור כל האמור, התביעה נדחתה, ופנייבסקי חויב לשלם לכהן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 20,000 שקלים.