תביעת בעלות על נכס בשיח' ג'ראח נדחתה: האם והבת הוגדרו "נפקדות"

בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי מאחר שהתובעת ואמה המנוחה לא שהו במזרח ירושלים ביוני 1967, זכויותיהן בנכס מוקנות לאפוטרופוס על נכסי נפקדים, זאת על אף טענה להעברת הבעלות מהאם לבת עוד לפני מלחמת ששת הימים.

בית המשפט המחוזי בירושלים דחה תביעה לקבלת סעד הצהרתי על בעלות במחצית מנכס בשכונת שיח' ג'ראח, בפסק דין שניתן ב-29 בספטמבר 2023 על ידי השופט עודד שחם. התובעת, ויויואן עפאף עג'לוני, טענה כי הזכויות בנכס הועברו אליה מאמה המנוחה במסמך התחייבות משנת 1967, אך השופט קבע כי הן האם והן הבת עונות להגדרת "נפקדות" בחוק נכסי נפקדים, ועל כן הנכס מוקנה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים.

התביעה הוגשה במקור נגד לשכת רישום המקרקעין, אך בהמשך צורפו נתבעים נוספים, ובראשם האנ"נ, שהתנגד למתן הסעד המבוקש. עג'לוני, ביססה את תביעתה על "התחייבות משכון" מיום 17 במאי 1967. במסמך זה, הצהירה אמה המנוחה כי היא חייבת לבתה 3,000 דינרים ירדניים, ומכיוון שאינה יכולה לפרוע את החוב, היא מתחייבת "לוותר ולרשום" את מלוא זכויותיה בנכס על שם בתה, עג'לוני. בפועל, הזכויות מעולם לא נרשמו על שם התובעת.

מנגד, האנ"נ, טען כי דין התביעה להידחות מכיוון שהנכס הוקנה לו מתוקף חוק נכסי נפקדים. על פי החוק, נכס שהיה בבעלות אזרח של מדינת אויב (כפי שהייתה ירדן) לאחר 29 בנובמבר 1947, מוגדר כ"נכס נפקד" ומוקנה לאפוטרופוס.

השופט שחם קיבל את עמדת האנ"נ וקבע כי הן התובעת והן אמה המנוחה היו אזרחיות ירדן בתקופה הרלוונטית. התובעת טענה כי מרכז חייה ושל משפחתה היה בארה"ב, וכי החזיקה באזרחות אמריקאית, אך בית המשפט קבע כי אין בכך כדי לשנות את מעמדן כנפקדות.

נקודת המפתח בפסק הדין הייתה הדיון בחריג לחוק, הקבוע בחוק הסדרי משפט ומינהל, הפוטר ממעמד "נפקד" את מי שהתגורר במזרח ירושלים ב"יום הקובע" – 28 ביוני 1967, עת הוחל המשפט הישראלי על האזור. השופט מצא כי על פי תצהירה של התובעת עצמה, היא עברה להתגורר בארה"ב כבר בסוף שנות ה-50, ואמה הצטרפה אליה "סמוך לשנת 1966". מכאן, ששתיהן לא שהו במזרח ירושלים במועד הקובע, ולכן אינן זכאיות לחריג, והנכס נותר בידי האנ"נ.

השופט דחה גם את הטענה ל"אזרחות אפקטיבית" אמריקאית, וציין כי קיומה של אזרחות נוספת אינו מוציא אדם מתחולת חוק נכסי נפקדים. הוא הוסיף כי אם התובעת סבורה שבנסיבות העניין אין זה צודק להחיל את הוראות החוק, תרופתה עשויה להימצא בהגשת בקשה לשחרור הנכס, הליך שאינו בסמכות בית המשפט המחוזי.

בסיום ההליך, התביעה נדחתה. התובעת חויבה לשלם שכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח למדינה, ו-15,000 ש"ח נוספים לנתבעים 2 ו-3, בעלי המחצית השנייה של הנכס אשר צורפו להליך בשל חוסר בהירות ראשוני בכתב התביעה.