בית המשפט המחוזי בירושלים קבע כי הרש"פ ואש"ף אחראיות לנזק הכלכלי שנגרם למורי הדרך עקב מעשי הטרור והאלימות בין אוקטובר 2000 למאי 2002. השופט משה סובל דחה את טענות הנתבעים וקבע כי כמעט כל הנזק נגרם בשל האינתיפאדה, ולא בשל משברים עולמיים אחרים

בפסק דין תקדימי שניתן ב-6 ביוני 2023, קבע נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט משה סובל, כי הרשות הפלסטינית (הרש"פ) והארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) יפצו 59 מורי דרך על הנזקים הכלכליים שנגרמו להם בתקופת האינתיפאדה השנייה. התביעה, שהוגשה על ידי מורי הדרך, עסקה באובדן ההכנסות שספגו בין אוקטובר 2000 למאי 2002, תקופה שבה ענף התיירות בישראל ספג מכה אנושה.

התובעים טענו כי מעשי האלימות והטרור, שאותם עודדו ותמכו הנתבעים, גרמו לירידה דרסטית בכניסת תיירים ובתיירות הפנים, וכתוצאה מכך עבודתם פחתה משמעותית והכנסותיהם צנחו. מנגד, הנתבעים הכחישו כל קשר לאירועים וטענו כי מדינת ישראל היא האחראית להתקוממות העממית. עוד טענו כי התובעים לא הוכיחו קשר סיבתי בין אירועי האלימות לאובדן הכנסותיהם, וכי גורמים אחרים, כמו המיתון העולמי ("משבר הדוט-קום") ופיגועי ה-11 בספטמבר, הם שהשפיעו על התיירות.

ההליך המשפטי פוצל לשני שלבים: שאלת האחריות ושאלת הנזק. כבר ביולי 2019 נקבע כי הנתבעים אכן אחראים לנזקי התובעים. בהחלטה זו נקבע כי בניגוד למקרים קודמים, התובעים הצליחו להוכיח שהרש"פ פעלה בכוונה ובזדון לפגוע בכלכלת ישראל, כולל בענף התיירות, כדי להפעיל לחץ על ממשלת ישראל.

בשלב השני, שעסק בקביעת גובה הנזק, בחן השופט סובל חוות דעת של מומחים משני הצדדים. מומחה התובעים, שמואל צוראל, לשעבר סמנכ"ל משרד התיירות, קבע באופן חד-משמעי כי מתקפת הטרור הייתה "הגורם הישיר, הוודאי והיחיד" לקריסת ענף התיירות ולפגיעה במורי הדרך. הוא שלל את השפעתם של משברים גלובליים אחרים, והדגיש כי משבר התיירות בישראל החל כשנה לפני פיגועי ה-11 בספטמבר ונמשך גם לאחר שהשפעתם על התיירות העולמית חלפה. יתרה מזאת, בעוד שהתיירות העולמית אף רשמה עלייה קלה בשנים 2001-2002, בישראל נרשמה צניחה דרמטית.

מנגד, ד"ר ערן כתר, המומחה מטעם הנתבעים, טען כי יש לייחס רק 28% מהירידה בתיירות לאירועי הטרור, ואת השאר למשבר הדוט-קום ולגורמים נוספים. בית המשפט דחה את רוב קביעותיו של ד"ר כתר, וקבע כי הן אינן מבוססות דיין ואף נסתרות על ידי נתונים רשמיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה וארגון התיירות העולמי. עם זאת, בית המשפט קיבל באופן חלקי את טענת ההשפעה של המשבר הכלכלי בארה"ב על התיירות הנכנסת משוק זה, וקבע כי יש לייחס 4.6% מהנזק למשבר הדוט-קום.

בסיכומו של דבר, פסק השופט סובל כי הנתבעים אחראים ל-95.4% מהנזק שנגרם לכל אחד מהתובעים. פסק הדין כולל חישוב פרטני עבור כל אחד מ-59 התובעים, המבוסס על הפחתת הכנסותיהם בתקופת התביעה מממוצע הכנסותיהם בשנים שקדמו לה. לצד הפיצוי, חויבו הנתבעים בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. תביעותיהם של כמה מהתובעים, רובם עזבונות, נדחו בשל אי-הוכחת הנזק.

ת"א 5271/03