בית המשפט דחה תביעת בעלות על קרקע בבית צפאפא: "התובע כשל בהוכחת זכותו"

סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט א' דראל, דחה תביעה להכיר באדם כבעלים של חלקת קרקע בשכונת בית צפאפא, עליה כבר הוקם בניין. פסק הדין קובע כי התובע לא הצליח להוכיח את "שרשרת הבעלות" הנטענת, החל מהעסקה המקורית שבוצעה לכאורה בשנת 1962 ועד לרכישה על ידו בשנת 2003.

בפסק דין שניתן ב-13 באוגוסט 2023, דחה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט א' דראל, את תביעתו של אברהים רשאד רשיד שובכי, שביקש להצהיר על בעלותו בחלקה 16 בגוש 30282 באדמות בית צפאפא. התובע טען כי רכש את הקרקע כדין, אך בית המשפט קבע כי הוא לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש כדי לבסס את זכויותיו, וזאת ללא קשר לטענותיו כנגד הנתבעים האחרים בתיק.

הפרשה החלה כאשר שובכי הגיש תביעה בבקשה להירשם כבעלי הקרקע, שעד היום רשומה על שמו של אדם שנפטר לפני עשרות שנים, אברהים ג'דאללה חסין. לטענת התובע, אברהים העביר את הקרקע לבנו, מחמד, באמצעות ייפוי כוח בלתי חוזר עוד בשנת 1962. לימים, בשנת 2003, שובכי טען כי רכש את אותה קרקע ממחמד תמורת 55,000 דולר. אלא שבקשתו לרישום בטאבו נדחתה, מה שהוביל להליך המשפטי.

מול התובע עמדו מספר נתבעים, ובראשם ג'מאל ג'ולאני, המחזיק בפועל בקרקע וטוען אף הוא לבעלות עליה. ג'ולאני, טען כי רכש את הקרקע בתום לב ובתמורה מלאה מאדם אחר, שטען כי רכש אותה ממחמד. בנוסף, גם הרשות לרישום מקרקעין והאפוטרופוס לנכסי נפקדים, התנגדו לתביעה. הם טענו כי התובע לא הוכיח את זהות הבעלים המקורי, לא את שרשרת ההעברות הנטענת, וכי קיים חשש שהקרקע היא בכלל נכס נפקד, שכן לא הוכח שהבעלים המקורי נפטר לפני כניסת חוק נכסי נפקדים לתוקף.

השופט דראל ניתח בפסק הדין את הראיות שהציג התובע, ומצא בהן כשלים מהותיים בכל שלב ושלב בשרשרת הבעלות הנטענת. ראשית, נקבע כי זהותו של אברהים, הבעלים הרשום, כאביו של מחמד שמכר את הקרקע, לא הוכחה ברמה הנדרשת. בין היתר, התעוררו קשיים בהסתמכות על אישורי מוכתרים שהובאו, כאשר אחד מהם כלל לא היה בחיים בעת פטירתו של אברהים, ואחר חתם על האישור כאשר תוקף תעודת המוכתר שלו פג.

שנית, וחשוב מכך, בית המשפט קבע כי ייפוי הכוח משנת 1962, שעליו התבססה כל התביעה, לא הוכח כראוי. התובע לא הציג מסמך מקורי, וגרסתו בנושא השתנתה במהלך המשפט. בנוסף, בדיקת האפוטרופוס בגנזך המדינה לא איתרה את ייפוי הכוח הנטען, מה שהעלה סימני שאלה לגבי אותנטיות המסמך. השופט הוסיף כי התובע גם לא הוכיח מה קובע הדין הירדני, שהיה רלוונטי ב-1962, לגבי תוקפה של עסקה כזו, בפרט כאשר הנכס הועבר לכאורה לקטין בן 14.

השופט דראל ציין כי גם טענתו החלופית של התובע, לפיה מחמד ירש את הנכס מאביו, לא הוכחה כנדרש. מהמסמכים עלה כי למחמד היו אחיות נוספות שירשו גם הן את האב, והן כלל לא צורפו להליך.

בסופו של דבר, קבע השופט כי "התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את התביעה ודין התביעה להידחות". הוא הדגיש כי עיקר מאמציו של התובע הוקדשו לניסיון להוכיח את חוסר האמינות של ג'ולאני, אך הוא כשל בבניית הבסיס לזכותו שלו. התובע חויב בתשלום הוצאות משפט בסך 25,000 שקלים לטובת המדינה. מעניין לציין כי השופט נמנע מלחייב את התובע בהוצאותיו של ג'ולאני, בשל הדרך בה ניהל הלה את הגנתו.