משפחה הפסידה תביעת בעלות על קרקע בזמר אחרי 40 שנה ותפנה שטח שיועד לרמ"י

בית המשפט המחוזי דחה את טענות המשפחה לבעלות על מגרשים ספציפיים לבנייה, על בסיס שרשרת הסכמי מכר שהחלה ב-1962. עם זאת, הכיר בזכותם לקרקע בשטח לא מסוים. במקביל, קיבל את תביעת רשות מקרקעי ישראל והורה על פינוי המשפחה מהמגרשים בהם החזיקה, שיועדו לרשות בהסכם חלוקה מ-1994.

בפסק דין שניתן ב-19 באוגוסט 2025, דחה השופט מיכאל תמיר מבית המשפט המחוזי מרכז-לוד את תביעתה של משפחת גאנם לקבוע את בעלותה על שטח של 2,500 מ"ר במגרשים ספציפיים ביישוב זמר. התביעה התבססה על סדרת הסכמי מכר ישנים, אך בית המשפט קבע כי המשפחה לא הצליחה להוכיח את זכויותיה בחלקים המוגדרים של הקרקע, ובמקביל קיבל את תביעתה הנגדית של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) והורה למשפחה לפנות את המגרשים בהם החזיקה.

הסאגה המשפטית עוסקת בקרקע בגוש 8662 חלקה 49 בזמר. התובעים, בני משפחת גאנם, טענו כי הם זכאים להירשם כבעלים של 2,500 מ"ר במגרשים המיועדים לבנייה (מגרשים 49/15 עד 49/19). את טענתם הם ביססו על שרשרת עסקאות שהחלה עוד בשנת 1962. לטענתם, הם מחזיקים בשטח ומעבדים אותו מאז שנת 1981. התובעים טענו כי הסכם חלוקה (שיתוף) שערכה רמ"י עם הבעלים הרשומים בשנת 1994, נעשה תוך התעלמות מזכויותיהם ומהחזקתם רבת השנים בקרקע. לטענתם, הסכם זה מנסה להעביר אותם מהקרקע שרכשו, המיועדת לבנייה, לקרקע חקלאית בעלת שווי נמוך יותר.

מנגד, רשות מקרקעי ישראל טענה כי יש לדחות את התביעה. רמ"י טענה כי הסכם השיתוף מ-1994 נחתם בתום לב עם הבעלים שהיו רשומים כחוק באותה עת, בעוד העסקאות הנטענות על ידי משפחת גאנם מעולם לא נרשמו ולא נרשמה בגינן הערת אזהרה. במסגרת אותו הסכם, המגרשים שבהם החזיקו התובעים (49/15 עד 49/19) יועדו באופן מפורש לרמ"י. הרשות הגישה תביעה שכנגד, בטענה שהתובעים הם פולשים למקרקעי ציבור ומחזיקים בשטח שלא כדין, ודרשה את פינויים.

בפסק הדין, קבע השופט תמיר כי התובעים לא הצליחו להוכיח כנדרש את שרשרת עסקאות המכר הנטענת. עוד נקבע כי גם אם היו מוכיחים זאת, הם לא ביססו כי נמכרו להם זכויות בחלק מסוים ומוגדר של הקרקע, כפי שטענו. השופט ציין כי התובעת וקודמיה נמנעו במשך שנים רבות מרישום הערת אזהרה או דיווח לרשויות , ובכך תרמו ל"תאונה המשפטית" שהתרחשה.

לפיכך, התביעה העיקרית נדחתה. עם זאת, בית המשפט הכיר בכך שלאמנה, ממנה רכשה התובעת את זכויותיה, הועברו זכויות בשטח לא מסוים של 5,000 מ"ר בשנת 2010. על בסיס זה, ובהתאם להסכם בין אמנה לתובעים, פסק השופט כי 2,500 מ"ר מתוך זכויות אלה יועברו לבני המשפחה בחלקים שווים. עם זאת, הודגש כי זכויות אלו הן "במושע" (חלק בלתי מסוים) וכפופות להסכם השיתוף מ-1994.

בנוגע לתביעה שכנגד, היא התקבלה בחלקה. מאחר שהתובעים הודו כי הם מחזיקים במגרשים 49/18 ו-49/19, שיועדו לרמ"י בהסכם השיתוף, ולא הוכיחו כל זכות חוקית להחזיק בהם, הורה להם בית המשפט לסלק את ידם מהם לאלתר. התובעים חויבו גם בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח לרמ"י.

ת"א 76638-12-20