בית המשפט דחה תביעת ענק נגד בנק מזרחי-טפחות; הלקוחות ישלמו הוצאות לבנק
השופטת שרון גלר קבעה כי החלטת הבנק להעמיד לאלתר את חובותיהם של אילן וצפורה יהודה וחברת "קווים הוצאה לאור" בסך כ-2 מיליון שקלים, הייתה סבירה ומוצדקת בנסיבות העניין. זאת, בשל שורת "דגלים אדומים" שהתגלו בהתנהלותם, ובהם "גלגול שיקים", כרסום בביטחונות וסכסוך משפטי שלא דווח. הלקוחות חויבו בהוצאות משפט בסך 30,000 שקלים.
בית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה תביעת פיצויים בסך 5 מיליון שקלים שהגישו הלקוחות לשעבר אילן וצפורה יהודה וחברת "קווים הוצאה לאור" נגד בנק מזרחי-טפחות. בפסק דין שניתן ב-27 באוגוסט 2025, קבעה השופטת שרון גלר כי פעולות הבנק, שכללו ביטול מסגרות אשראי והעמדת חובות לפירעון מיידי, היו מוצדקות וסבירות, וזאת לנוכח שורה של אינדיקציות שהצביעו על סיכון אשראי ממשי.
תחילתה של הפרשה בשנת 2013, כאשר הבנק נקט הליכים משפטיים נגד התובעים, ביטל את מסגרות האשראי שלהם ודרש פירעון מיידי של כלל חובותיהם, שעמדו על כ-1.99 מיליון שקלים. התובעים טענו כי פעולות הבנק היו "רשלניות, קיצוניות ובלתי מוצדקות" והובילו לקריסתם הכלכלית , לאובדן בית מגוריהם ולהליכי פשיטת רגל אישיים. לטענתם, הבנק פעל באופן מפתיע וחד-צדדי, חרף יחסי האמון ארוכי השנים בין הצדדים והפתרונות שהציעו להסדרת החובות.
מנגד, הבנק טען כי פעולותיו היו הכרחיות ומוצדקות. לטענת הבנק, התגלו אי-סדרים חמורים בפעילות התובעים, שהעמידו בסיכון את כספי הבנק. בין היתר, נטען כי חברת "קווים", שעסקה בתחום הדפוס והייתה בבעלות בנם של בני הזוג יהודה, עסקה ב"גלגול שיקים"; הודיעה כי שיקים בהיקף של כ-600,000 שקלים שנמסרו לניכיון לא יכובדו; ודיווחה באיחור על סכסוך עסקי עם חברה סינית, שבמסגרתו נטען לחוב של כ-700,000 דולר. בנוסף, התגלה לבנק כי צפורה יהודה העבירה את מניותיה בחברה אחרת ("יהודה טל") ללא תמורה וללא יידוע הבנק, מהלך שעורר חשש להברחת נכסים.
השופטת גלר קיבלה את עמדת הבנק וקבעה כי במועד קבלת ההחלטות עמדו בפניו "שורת אינדיקציות רלוונטיות לחששו בדבר סיכוני אשראי ממשיים בנוגע לתובעים". בפסק הדין נכתב כי התגלו, בין היתר, פעילות של גלגול שיקים, שחיקה משמעותית בביטחונות שהופקדו, אי-פירעון הלוואה, העברת מניות ללא אישור, וסכסוך כספי משמעותי שלא דווח. השופטת ציינה כי התנהלות זו, לצד אי-העברת דוחות כספיים עדכניים למרות דרישת הבנק, הקימה חשש סביר ומוצדק אצל הבנק, שהצדיק את נקיטת הצעדים המהירים להבטחת פירעון החוב.
השופטת דחתה את טענת התובעים כי הבנק יכול היה להמתין למכירת ביתם, כפי שהציעו, שכן מימוש הנכס היה מותיר את הבנק ללא בטוחה מרכזית להמשך מתן האשראי. בסופו של דבר, התביעה נדחתה במלואה והתובעים חויבו לשאת בהוצאות הבנק ובשכר טרחת עורכי דינו בסך 30,000 שקלים.
ת"א 56380-08-20