נדחתה תביעת דייר מוגן להכרה ב"זיקת הנאה" בחצר משותפת

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד קבע כי התובע, שהשתמש בשטח של כ-357 מ"ר במשך עשרות שנים, לא עמד בתנאים הנדרשים בחוק המקרקעין, וחייב אותו בהוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה לאחרונה תביעה של דייר מוגן להכיר בזכותו ל"זיקת הנאה מכוח שנים" בשטח של כ-357 מ"ר בחצר משותפת בבניין ברחוב הרצל 1 ברמלה. בפסק דין שניתן ביום 25 באוגוסט 2025, קבע השופט הבכיר יעקב שפסר כי התובע, יעקב ארוש, לא עמד בתנאים המצטברים הנדרשים בחוק המקרקעין להכרה בזכות זו.

הפרשה החלה כאשר ארוש, דייר בשכירות מוגנת בבניין מאז 1981, הגיש תביעה לבית המשפט בה ביקש להצהיר כי הוא בעל זיקת הנאה בחלק מהחצר המשותפת. לטענתו, הוא עשה שימוש רצוף בשטח במשך למעלה מ-42 שנים, שימוש שלא כלל חזקה ייחודית אך הקנה לו, לשיטתו, זכויות קנייניות. התביעה הוגשה על רקע הליכים משפטיים אחרים, ביניהם תביעת פינוי שהגישה נגדו בעלת הנכס, חברת "ציון גל טל מובילים 2500 בע"מ". ארוש, טען כי השימוש הממושך שלו, שלא נתקל בהתנגדות מצד הבעלים השונים לאורך השנים, מקים לו את הזכות להירשם כבעל זיקת הנאה.

מנגד, הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות על הסף. לטענתה, התובע מנסה להכשיר השתלטות בלתי חוקית על רכוש משותף. עוד נטען כי התנאים הקבועים בחוק לקבלת זיקת הנאה מכוח שנים כלל לא התקיימו. אחד הטיעונים המרכזיים של הנתבעת היה כי עד לשנת 1993, המקרקעין היו בבעלות רשות הפיתוח, ולכן הוגדרו כ"מקרקעי ציבור" שבהם לא ניתן לרכוש זיקת הנאה מכוח התיישנות, בהתאם לסעיף 113(ג) לחוק המקרקעין. משכך, לא חלפה תקופה של 30 שנים רצופות הנדרשת בחוק ממועד העברת הבעלות ועד למועד בו הנתבעת הביעה את התנגדותה לשימוש שעשה התובע בשטח בשנת 2021.

השופט שפסר קיבל את טענות הנתבעת וניתח בפסק הדין את התנאים הנדרשים להכרה בזיקת הנאה מכוח שנים, כפי שנקבעו בסעיף 94 לחוק המקרקעין. ראשית, קבע השופט, כי הזכות הנתבעת על ידי התובע אינה "זכות הראויה להוות זיקת הנאה". זאת משום שמהות השימוש, שכלל הצבת פסלים, נטיעת עצים ובניית בריכת דגים, מהווה למעשה תפיסת חזקה בשטח, דבר המנוגד להגדרת זיקת הנאה בחוק, שהיא "שעבוד מקרקעין להנאה, שאין עימה זכות להחזיק בהם". עדויות שהובאו מטעם התובע אף חיזקו מסקנה זו, כאשר ציינו כי הוא נהג בשטח "מנהג בעלים".

שנית, וכפי שטענה הנתבעת, השופט קבע כי לא התקיים תנאי התקופה של 30 שנות שימוש רצופות. מניין השנים יכול היה להתחיל רק ב-8 במרץ 1993, עם העברת הבעלות מרשות הפיתוח. תקופה זו נקטעה באוקטובר 2021, כאשר הנתבעת הביעה את התנגדותה באופן אקטיבי ואף הרסה גדר וחפצים שהניח התובע בשטח. בכך לא הושלמה תקופת 30 השנים הנדרשת. השופט דחה את טענת התובע כי היה צורך בהודעה כתובה, וקבע כי דרישת הכתב היא ראייתית ולא מהותית, ופעולות הנתבעת בשטח היוו הבעת התנגדות ברורה.

בסופו של דבר, התביעה נדחתה במלואה , והשופט חייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח.

ת"א 62982-06-23